איטליה פברואר 2021

השנה החולפת תיזכר כשנת המגיפה, שעדיין לא ברור מתי וכיצד היא תחלוף.
אבל זו גם שנה שתיזכר כשנה מאד פוליטית. אם בימים קודמים התרחקו אזרחי העולם מהעיסוק בפוליטיקה והיא נעשתה מאוסה בעיני רבים שהעדיפו להתעלם ממנהיגיהם כל עוד גלגל החיים מסתובב בכיף והכלכלה פורחת. הטיסות זולות, החופשות זמינות, העולם גלובלי, והקניות חופשיות. והנה בזמן קצר כל זה התהפך: החופש האישי מוגבל בצווי חירום, הממשלות הפכו מגופים כמעט נעלמים לאלמנט נוכח ומשמעותי בחיי האזרחים במדינות העולם הדמוקרטי. רבים הופתעו לגלות שבכוחן של הממשלות להצר את החופש האישי ולהתערב בחיי הפרט עד כדי תחושה של אין אונים.

שנה ברצף באיטליה קרבה אותנו לחיים הפוליטים המקומיים. לפתע ראש הממשלה הוא הקובע אם אנחנו נוכל לצאת לטייל בטוסקנה, לאכול במסעדה במילנו, או אפילו אם נוכל בכלל לצאת מהבית. לאור כך, התחלנו כל יום לקרוא עיתונים מקומיים ולהבין את הנפשות הפועלות.

כך למדנו הרבה על מורכבות הזירה הפולטית האיטלקית. איטליה עברה השנה טלטלה מסיבית כשהיתה המדינה הראשונה בעולם המערבי שחוותה התפשטות מהירה של המגיפה. סגר של שלושה חודשים שיתק את הכלכלה וגם את הויכוחים הפוליטים האופיינים. אבל גם למצב הזה מתרגלים: בתום השנה טלטלה פוליטית משמעותית גרמה למשבר נוסף. הזמנו את המומחה שלנו דר׳ אומברטו מרנגו לפוסט אורח על המשבר הפוליטי האיטלקי של 2021:

ראשות ממשלה באיטליה היא לא עבודה לטווח ארוך. עם שישים ממשלות בתוך 72 שנות קיומה של הרפובליקה האיטלקית (שהוקמה לאחר מלחמת העולם השניה), לאיטלקים יש רקורד נדיר של אי יציבות פוליטית. אחרי כמעט שלוש שנים בראשות הממשלה, ג׳וזפה קונטה שלח את מכתב התפטרותו לנשיא המדינה סרג׳ו מטארלה, שהטיל את משימת הקמת הממשלה החדשה על מאריו דראגי: טכנוקרט, אבל בעצם גם פוליטיקאי, ששיא הקריירה המרשימה שלו היה כנשיא הבנק המרכזי האירופאי. אבל ניקח צעד אחורה: מי הוא ג׳וזפה קונטה, ולמה התפטר?

ג׳וזפה קונטה הוא פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פירנצה, בעל אופי מתון ורגוע ובלורית נאה. אחרי הבחירות האחרונות, שנערכו בשנת 2018, כשנראה שלאף מפלגה אין רוב להקמת ממשלה, קונטה נבחר על ידי נציגי המפלגות בתור ראש ממשלה נייטרלי שיכול להוביל קואליציה של הימין הקיצוני ומפלגת חמשת הכוכבים הפופוליסטית. בנאום הראשון שלו בפרלמנט, ממלאי מקום ראש הממשלה – שעומדים בראש המפלגות הגדולות בקואליציה – העבירו לו פתקים עם מסרים להעביר לציבור. עם הזמן, הוא התרגל לתפקיד, וכשהימין הקיצוני ניסה להפיל את הממשלה, הוא פנה למפלגת השמאל והקים ממשלה חדשה, בה הרגיש הרבה יותר בנוח, שזכתה לתמיכה פופולרית.

במהלך משבר הקורונה, קונטה הצליח ליצור סביבו קונצנסוס בתור אדם אמין, אלטרואיסטי, שמצא את עצמו בסיטואציה ציבורית דרמטית ובזירה פוליטית סוערת. למה, אם כן, נפלה הממשלה? דמות המפתח להבנת המשבר הוא מטאו רנצי, ראש ממשלת איטליה לשעבר, שהפך בהרף עין ממנהיג המפלגה הדמוקרטית בעלת 40% מקולות האיטלקים, למייסד מפלגה חדשה (איטליה ויוה) שזוכה רק לשני אחוז מהקולות. רנצי איבד אמנם את תמיכת העם, אך נהנה עדיין מתמיכתם הנאמנה של חברי פרלמנט רבים שבעקבותיו גם עזבו את המפלגה הדמוקרטית. 

למעשה, יש הטוענים שבלי הקורונה הממשלה הייתה נופלת כבר לפני שנה. רנצי כבר זמן מה מאיים להצביע אי אמון בממשלה, כי לדעתו הפוליטיקאים שמנהלים כרגע את המדינה אינם ראויים או מוכשרים מספיק. ובכל מקרה, זוהי דרך טובה להישאר על המפה הפוליטית ולזכות לכיסוי תקשורתי. אולי התשוקה לתהילה והחשש שקונטה יהיה תחרות פוליטית (למרות ואולי דווקא בגלל שהוא ראש ממשלה טכני נייטרלי) הביאו את רנצי לארגן קמפיין פוליטי נגד הממשלה. הטענה הרשמית שלו היא שקונטה אינו מנוסה מספיק לנהל כספי המימון שאיטליה קיבלה מהאיחוד האירופי. המשבר הכלכלי באיטליה עדיין לא הורגש כי המדינה מממנת דמי אבטלה, אך ללא ניהול טוב של הכספים שהתקבלו מאירופה, המשבר עשוי להמשך שנים ארוכות. לא ברור למעשה מה הוביל את חברי הפרלמנט שאיתו להצביע נגד הממשלה בעת משבר בינלאומי. ההסבר המתבקש הוא פרוזאי: איש איש דואג לכורסתו, ושקוע ברשת של אינטרסים פוליטיים וכלכליים שמחייבת אותו לציית לרנצי. אחרי הצבעת אי האמון על תוכנית התקציב, קונטה התפטר.

כך, הפור נפל על מאריו דראגי, סמל לאיטלקי שהצליח – למרות שהוא איטלקי. הוא מונה לנשיא הבנק המרכזי האיטלקי רק כי הנשיא הקודם הוכרח להתפטר בגלל סקנדל. אחר כך הוא הפך לנשיא הבנק האירופאי רק בזכות הכריזמה האישית שלו, שעודדה את יתר נשיאי הבנקים במדינות אירופה לתמוך בו. האיטלקים לא קידמו את מועמדותו, אך בתפקידו כראש הבנק האירופי הוא הצליח במשימה עצומה: להציל את היורו, ובכך גם את האיחוד כולו ואת כלכלת איטליה בפרט. ברגע המשבר העמוק ביותר, בשנת 2011, כשהיורו עמד להתמוטט, הוא טבע את האימרה הידועה שהפכה מזוהה איתו ועם דמותו: whatever it takes. הוא התחייב שהבנק יעשה כל שצריך להבטיח את עתיד האיחוד.

עכשיו הוא חוזר מהפנסיה להוביל את ממשלת איטליה. גם אם איש לא יכול לערער על יכולותיו המוכחות, כולם יודעים – והוא יותר מכל – שלא מספיקה אישיות כובשת לשנות את המדינה. הכלכלה האיטלקית מדרדרת כבר שני עשורים ועד כה אף אחד לא ניסה להתמודד באופן אמיץ עם הבעיה ולשנות את המצב מן השורש. עכשיו כל המפלגות והעיתונים מתלהבים – באופן כמעט קומי ומוגזם – מדמותו של דראגי, מציל האומה שעליו אפשר להקרין את כל התקוות של המדינה. אך מעטים האיטלקים שרוצים להשתתף באופן פעיל בפרויקט הרפורמות הנדרש. עכשיו, כשדראגי יכנס לפרלמנט, הוא יזכה בתמיכת כל המפלגות, אך המצב הזה לא ימשך זמן רב.