איטליה ינואר2021 

השבוע בין סגר לסגר יצאנו למסע בדרום חבל טוסקנה. חצינו את עמק הנהר אורצ׳ה val d’orcia כשפנינו לסיינה. הרגשנו ברי מזל להזדמנות שהחורף היחודי הזה סיפק לנו השנה. הרי ינואר זו עונה נפלאה לשוטט בעמק היפה הזה. הגבעות הרכות שבקיץ הן צהובות וצחיחות, צבועות עכשיו בירק טרי וזוהר, הנפגש עם שמים תכולים בגוון פרח הפשתן. באופק ניצבים מדי פעם קבוצות או שורות של עצי ברוש צבועים בירוק כהה שנשתלו כדי לייצר קומפוזיציות אלגנטיות במרחבי הגבעות. גם אם הנוסע לא יודע שהעמק הזה הוא נכס תרבות מוכרז על ידי אונסקו הוא מיד מבחין שלא מדובר בסתם עוד עמק עם נוף באיטליה. אולי להבדיל מהשיטוט בלונדון של השבוע הקודם והארכיטקטורה חסרת היחוד שמצאנו מחוץ למרכז ההיסטורי, כאן יש תחושה של איזון והרמוניה בין האדם לטבע.

שורות הכרמים המעובדות גולשות על המדרונים. בתי אבן עם רעפים בגוון אדום סיינה מוקפים בגנים מטופחים מפוזרים פה ושם. עצי זית כסופי עלים מסודרים בשורות ארוכות. מדי פעם מתגלות עיירות ציוריות צמודות לגבעות, וקו הרקיע שלהן נעים לעין. כל מבנה מתייחס לזה שלידו והם כאן מעידן ארכיטקטוני קדום שלא ביקש להתנשא מעל, אלא יחד לארוג אריג אורבני הרמוני. אולי זו התגשמות של חזון העיר האידיאלית בזעיר אנפין. הכבישים הצרים המתעקלים בעליזות בין הגבעות נפרשו לפנינו ריקים ממכוניות התיירים או מקרוונים איטיים שמעכבים את התנועה כזכור מעידן הטרום קורונה.

בעיירות בעמק הזה מצאנו גם שמות רחובות פחות כבדים במקום שמות של גנרלים או שרים, למשל רחוב הנשיקה או רחוב האהבה וכמובן רחוב המזל: אולי כדאי גם לנו לאמץ את הרעיון בערים שלנו.

נופי הדרך הזו מעוררים מחשבות על יצירה ידועה ששוכנת בסיינה של הצייר ambrogio lorenztti 

זהו פרסקו המתאר אלגוריה של ממשלה טובה וממשלה רעה. סיינה של המאה ה-14 הייתה אית הערים החזקות באירופה, והציור יוצא הדופן נועד להזכיר את חשיבות המוסר, הצדק והשלום בפוליטיקה. בציור, העיר והכפר נראים שנלקחו ממש מהעמק הזה וחשבנו לראות אותו שוב כשנגיע לסיינה.

סיינה לא נראתה כמו בימי הסגר הראשון אשר השליט שממה מוחלטת בערים ובעיירות באיטליה. עכשיו אחרי קרוב לשנה נראה שתושבי הערים שבו להתנהל בזהירות. כאן כולם עטויים במסיכות גם במרחב הפתוח ושומרים על מרחק בחללים סגורים, כך שהמסחר ברחובות המקיפים את הכיכר מתקיים בעירנות בחנויות הקטנות. גם בתי הקפה פתוחים ובמסעדות אוכלים ליד השולחנות בשעות הצהרים. בהעדר מוחלט של תיירים יש הרגשה מיוחדת שמעולם לא הכרנו שהעיר שבה לידי תושביה וברחוב שומעים רק איטלקית. אך המוזאונים עדיין סגורים, הדאומו סגור והכיכר סביבו שוממת. הפעם נותר לנו רק לשוטט בעיר היפה הזו והתבונן בה כבמוזאון פתוח, ללא הסחות דעת וללא מטרה מיוחדת.

לפנות ערב אור שקיעה צובע את הכיכר בגוונים חמים. המוני צעירים גודשים את בתי הקפה המקיפים את הכיכר לאפריטיבו באויר הפתוח ולרגע יש תחושה של נורמליות.

צילום: אילנה אפרתי.