ינואר 2021
השבוע אנו מהרהרות במושג הזמן. עצם ההרהורים הללו מוכחים שיש לנו זמן: ידוע שעומס עיסוקי היומיום המודרניים לא מותיר זמן להירהורים. מה זה זמן… ואיזה תחושה יש לו? הזמן הוא בעיקר משאב מתכלה. תחושת הזמן משתנה מעידן לעידן בהיסטוריה, וגם מתקופה לתקופה במהלך החיים. אך מה שמשותף אולי לבני האדם מאז ומעולם, הוא הצורך למדוד, לחלק ולנהל את הזמן, של עצמם ושל אחרים. הזמן הוא משאב מתכלה, אך מי מחזיק בכוח ׳לנצל׳ אותו? לכל אחד נדמה שהזמן נתון בידיו, אך למעשה, הזמן שייך לבעלי הכוח הפוליטי, החברתי, הכלכלי.

המצרים הקדמונים חילקו את היום לתריסר חלקים, ונעזרו באובליסק כדי לעקוב אחרי תנועת השמש. החברה הכפרית הבינה את הזמן על פי תנועת השמש בשמיים והעונות המתחלפות. הסינים הנחילו לוח שנה אחיד, שנועד לנהל את מרחבי האימפריה הענקית שלהם על פי זמן אחד. הנזירים הקתוליים בימי הביניים האיצו את נוכחות הזמן כשבנו שעונים כדי לנהל את ריטואל התפילות היומי של קהל המאמינים. עד היום אי אפשר להתעלם מצלילי ממגדל פעמוני הכנסייה המציינים את שעות היום בכל כיכר ובמרחבי הכפר באיטליה.

למהפכה התעשיתית יש מקום חשוב באופן שאנו מבינים את הזמן היום. פתאום זמן הפך לכסף. הזמן נמדד ללא הרף, והמהירות הפכה לערך עליון. מסעות מהירים ברחבי תבל (מסביב לעולם בשמונים יום בלבד!), עבודה זריזה וטלגרמות שמגיעות מעבר לים בהרף עין, כל אלה הפכו לסמל של הזמן המודרני החדש. כך החברה המודרנית מבינה את הזמן: התפוקה של המכונה וגם של האדם נמדדת בזמן. הערך של כל מוצר הפך לפונקציה של הזמן שנדרש לייצר אותו. בעבר, המוצר כמו יין או חיטה נמדד בזכות עצמו, ולא בזמן שנדרש להכנתו. אך בעידן המודרני, גם האדם הפך למוצר מדיד זמן: הערך של כל אחד מתורגם ל׳משכורת׳, או הכסף ששווה שעת עבודה שלו.

הגלובליזציה האיצה את יצור הסחורות בארצות מתפתחות, שם לזמן יש מחיר זול במיוחד. בעוד עובדי העולם העשיר כבר הפנימו את משמעות מיגבלת הזמן האנושי ודרשו תנאי תעסוקה המאפשרים זמן לפעילויות פנאי, פועלי סין, הודו ובנגלדש נמצאים עדיין הרחק מההישגים הללו.

בקרוב נציין שנה שבה נוכחת בחיינו מגיפה, שיצרה מציאות חדשה ולא מוכרת בהרבה תחומים. המגיפה טילטלה את מושג הזמן המודרני באופן שהוא מובן לנו מהמאה התשע-עשרה ועד היום. הרצף של הזמן ותחושת הזמן השתנו, ומידות הזמן התפוגגו. כשאנחנו נזכרות בילדות קשה לנו להזכר במשמעות הזמן. אולי כי לא נמדדנו בזמן, אולי כי שחקנו ולא היו לנו מטלות להספיק, ואולי בגלל שלא היה לנו שעון. תחושת הזמן הייחודית של השנה החולפת דומה אולי לזמן הילדות. רבים מרגישים ששוב אין טעם למדוד את הזמן, כי יש ממנו בשפע. לא צריך להספיק לטיסה בזמן ולא לסיים את המטלות עד ערב החופשה. ללא תכנון או מהירות, הזמן הפך למרחב רחב וחופשי. יש מי שרואה בשנה הזו זמן אבוד ויש מי שממד הזמן קיבל עבורו משמעות עמוקה ואיכותית יותר, בהזדמנות להגדיר מחדש את גבולות הזמן האישיים.

צילום: אילנה אפרתי