איטליה/גלריית החווה חולון, דצמבר 2020 

המסע השבועי שלנו הוא גם תחילת המסע לסיכום מסעותינו לשנת 2020, ומזמין אתכם לבקר מהכורסא בתערוכה חדשה שנחנכה בקיץ האחרון בגלריית החווה בחולון. התערוכה עדיין ממתינה לקהל שאמור היה לבקר בה, אך בישראל כמו במדינות נוספות, ההגבלות על מוזיאונים, גלריות ובכלל על עולם התרבות חמורות הרבה יותר מההגבלות על עולם המסחר, כנראה בהתאם לעולם הערכים והקדימויות של החברה הקפיטליסטית בה אנו חיים .

את התערוכה יזם, באופן מפתיע, רופא: פרופסור יהודה רוט מגיע מעולם המחקר ומתמחה ברפואת אף אוזן גרון. יחד עם האוצר דורון פולק, רוט הגה והפיק תערוכה שנקראת ׳יש ריח לאמנות’. הרעיון לתערוכה עלה הרבה לפני פרוץ המגיפה, מתוך הניסיון הרפואי של פרופסור רוט המתמחה במחקר על חוש הריח. עכשיו, בעידן הקורונה, הנושא שלה רלבנטי ומאתגר במיוחד, לאור הסימפטומים הידועים של הוירוס שפוגע בחושי הטעם והריח של החולים, לעיתים לאורך זמן. 

אני מודה ליהודה ודורון על ההזמנה להשתתף בתערוכה, ועל שיתוף הפעולה בהצבה של העבודה שלי לפי סקיצות ששלחתי, כי ההגבלות על הטיסות מנעו ממני להגיע ולהשתתף בהקמה באופן פיזי.

׳כתם ים תיכוני: אורטו׳

הריח הוא מושג מאתגר לביטוי אמנותי. הוא מעורר אסוצייאציות רבות בין עולמות היצירה המגוונים בהם אני נעה, בין הסטודיו בעיר לסטודיו בכפר. ריחות הטבע בכפר שונים מדי בוקר כשאני יוצאת לטיול ביער או בשדה. הניחוחות שעולים מעלי העצים המרפדים את ריצפת היער כשאני פוסעת עליה בנובמבר שונים מההריח החריף והייחודי שעולה מענפי הברוש שאני נוהגת למולל בחולפי על פניהם בשביל החצץ, או מריח פרחי הרותם במאי או ריח הגשם ביום חורף.

יש ריחות יחודיים לצמחי ופרחי החורש הים תיכוני שאני מלקטת בשדות. פעולת הציור עם הצמחים על הבדים משחררת ריחות מעורבים. יחד עם הצבענים של הצמח הצובעים את הבד נותר גם הניחוח שלהם בין קפלי האריג. 

בעיר אני לא יכולה להתעלם מריח עשן המכוניות והאוטובוסים העוטף את הרחובות בשעת רכיבת האופניים בבוקר בדרכי אל הסטודיו. זה ריח חריף שמכה בנחריים ומתפשט באגרסיביות בחלל האף.

בשוטטות עירונית אני מוצאת ומלקטת את צמחי הבר המקומיים הגדלים באופן ספונטני בין חריצי המדרכות. בסטודיו כשאני מטמיעה אותם בחומר הם מדיפים ריחות טבע מוכרים. הצמחים מותירים את עיקבותיהם הויזואלים והטקסטורליים בחומר השרוף (טרה קוטה) ואילו הריחות שלהם נותרים בדמיון כחלק מזיכרון הטבע ותהליכי העבודה.

גלריית החווה מוקפת בשטח אדמה גדול בו ממוקמות חממות המשמשות לצרכי לימוד, שדות בר, שיחי צבר ועצים בוגרים שנשתלו שם לפני שנים. השטח כולו מוקף במבנים עירוניים, בכבישים סואנים ובאיזורי מסחר ותעשיה. הגלריה היא כמו אי ירוק של טבע וגני ירק, וכך עלה לי הרעיון לקרוא לתערוכה אורטו (orto) באיטלקית גן ירק, כשמו של הספר שפרסמתי בשנה שעברה על גן הירק שלי באיטליה. הגלריה והטבע שסביבה נראים כמו שריד שנותר מזמנים עם קצב איטי ושונה, קצב עונות השנה שנישכח לנוכח קצב החיים האורבני המהיר.

הרעיון שעומד מאחורי המיצב שלי הוא חיבור בין מקומות באמצעות הדמיון, המבט, ההשתהות, הריח והתחושות שמעוררת הצמחיה המשותפת. אני מציעה להתחיל במסלול שוטטת איטי בחווה בו ניתן מדי פעם לעצור ולהתבונן בנוף של עץ או להריח את צמחיית השדה מבעד למסגרות שנתלו בנוף. כך גם המבקרים בחווה יכולים כאילו להצטרף לטיול היומי האיטי שלי בטבע. תמונות המסגרת המרובעת בחווה, ואילו המסולסלות בגן שלי באיטליה.

הביתן שבו אני מציגה ניצב סמוך לגלריה ועשויי מבטון תעשייתי ישן. זה חלל פשוט שמייצג עבורי העדר הסובלנות, הצניעות והקיימות ביחסים שלנו עם הטבע.

בלי לשנות שום דבר, פשוט בחרתי ליצור בחלל מייצב מינימליסטי של כותונת פשתן ארוכה ששולייה פרומים ומגלים את הסיבים מהם הבד ארוג. הכותונת חסרת המיגדר הזו עשויה מבד פשתן מודפס בציור שיצרתי באמצעות צבענים שהפקתי מצמחיית החורש הים תיכוני האופייני לישראל ולאיטליה. 

הכותונת נתפרה במיוחד למבנה החלל, והיא תלויה מהתקרה כאילו ״צומחת״ מתוך פרחי שדה מקומיים הניצבים בתוך צנצנות זכוכית ממוחזרות על ריצפת אריחי מדרכות מבטון אפור. הצנצנות ניצבות במבנה ספירלה המייצג את אינסופיות מעגל הצמחיה והקמילה בטבע. גם שמלת הכותונת הייתה פעם פרח שדה, חלק מהמעגל הזה. על הקיר ממול תלויה אסופה של צלחות טרה קוטה שיצרתי, ובהן מוטמעים צמחי בר מקומיים.

המייצב מבקש לעורר מחשבה על הבגדים שאנו קונים, ממה הם עשויים, לאן יגיעו בתום השימוש. כך, אני רוצה לחלוק עם המבקרים את הביקורת שלי על מנהג קניית הבגדים חסר האחריות ולעורר את תשומת ליבם לפגיעה שפוגעים בטבע תאגידי האופנה המהירה. הריח של האופנה כיום הוא לא ניחוח פרח הכותנה, אלא הוא ריח זיעת הפועלים חסרי הזכויות המנוצלים בתעשייה הזו בעולם השלישי. 

בפתח הביתן ניתן לשוטט בין דפיו של הספר שלי אורטו המתאר שנה איטית בכפר בצילומים יומיומיים וספונטניים שמתארים את חודשי השנה בין צמיחה וקמילה של צמחי הגן והשדה. זהו העולם האסתטי שאני חווה בטבע. אני מציעה למולל עלים וצמחים דומים לאלו איתם אני מציירת ולהריח את הריחות היחודיים הנידפים מהם. תהליכי המגע וההרחה מעצימים את מגוון החוויות הרב חושיות של התערוכה.

התחנה האחרונה במסע ממוקמת מול הביתן: על האדמה מוצב אקווריום זכוכית מוקף בשיחי צבר, עדות להיסטוריה המקומית של הגלרייה כשהייתה חלק מכפר ערבי ששכן על האדמה הזו. המבקרים מוזמנים לחוות את הריחות שבאקווריום, תזכורת לריחות מלאכותיים, תעשייתיים ועירוניים שהאדם יצר, בניגוד לריחות הטבע שהרחנו לאורך המסע.