איטליה נובמבר 2020

החיים שלנו בטבע והפעילות החקלאית מאפשרים ללמוד תוך כדי התנסות בתחומים רבים מעוררי מחשבה ועניין.

מרתק לעקוב אחרי מנגנון ההפצה של הטבע, הפרחים, הפירות, הפקעות: כולם אלמנטים זמניים שנועדו לשמור על האבולוציה, על ההמשכיות והרבגוניות של הצומח. צריך מזל כדי שהמנגנון יצליח:הרוח צריכה לנשוב ברגע המתאים כאשר פרחים מתייבשים, וכדור מעודן של זרעים צריך להתפרק ברוח. הזרעים נישאים עם ה״כנפיים״ שמחוברות אליהם למרחקים, ועם מעט מזל ינחתו מחדש באדמה לשקוע בין הרגבים ולהמתין בגשם ובקור לשובה של חמימות האביבית כדי לנבוט מחדש. לצמחים ולעצים אין כידוע יכולת תנועה בהיותם מחוברים עם שורשים עמוק באדמה. אך בכל זאת הטבע חנן אותם ביכולת לנדוד באמצעות הזרעים, שהם הדורות החדשים של הצמח. הם כובשים מקומות מרוחקים ומתחילים חיים חדשים לרוב רחוק מהוריהם.

אך לא לכל הצמחים מחוברות כנפיים שיישאו אותם רחוק. ״התפוח לא נופל רחוק מהעץ״ הוא לא סתם פתגם: תפוח עץ נופל קרוב לעץ ונותר באותו איזור אלא אם כן תשיא את הזרעים ציפור שניקרה את הפרי הרחק ממקום הולדתו .

• 

• 

השבוע פוררנו פרחי קיץ יבשים ואספנו את שאר זרעי הגן העונתיים כדי לשמור ולאכסן אותם במקום יבש בעונה הקרה, כדי לזרוע אותם שוב באביב הבא. בעודנו מפוררות, חשבנו על הפלא הזה של המחזוריות והמשכיות הטבע שהזרעים אחראים עליו. הניגוד בין הזרעים שממשיכים לפעול את פעולתם לבין העידן הטכנולוגי, הקפיטליסטי והתאגידי העכשווי, נראה חריף במיוחד. בנוסף, נעלמו העקרונות המוסריים או דעת הקהל הביקורתית שיכלו למנוע את התערבות האדם בזרע. כך חברה מונופוליסטית כמו monsanto מייצרת זרעים שרשומים כפטנט שהחקלאים אינם יכולים למחזר. 

החברה האנושית מסכימה (בשתיקה) לרעיון כל כך מרושע שהופך את החקלאי לאריס מודרני משועבד שנאלץ כל עונה לרכוש מחדש את הזרעים מהחברה. שינויים גנטיים בזרעים ממותגים בתור שיפור הזרע כדי לעודד צמיחה מוגברת או הגנה ממזיקים, אבל מה קורה שהידע הזה עובר לידיים לא מוסריות? אילו זרעים מהונדסים עלולים להתגלות כמסוכנים? איך אפשר להגן על זרעים ׳טבעיים׳ מזרעים מהונדסים?

כשאנחנו מפוררות זרעים, יש לנו פנאי לחשוב באיטיות על השפעת התאגידים המונופוליסטיים על חיינו, מהבגדים שאנחנו לובשים ועד מה שמונח לנו על הצלחת. נזכרנו בביקור, לפני עשרים וחמש שנה, בכפר של כת השייקרז בארצות הברית, שם שומרים החקלאים בהקפדה זרעים מיובשים ששימשו אותם ואת אבותיהם מזה דורות. לפני שנכחדו, בני השייקרז עסקו במסחר בזרעים והיו הראשונים לשלוח זרעים במעטפות נייר קטנות כמו שמוכרים זרעים עד היום. המסחר בזרעים נותר ענף חשוב בכלכלה האמריקאית אך הרבה השתנה מאז השיקרז ההגונים והמינימליסטיים ועד הקפיטליזם הדורסני של מונסנטו.

אולי עכשיו, בעידן הקורונה, צריך לצאת מהשגרה האדישה ולחשוב מחדש על הקשר שלנו עם הטבע ולהעריך מחדש את היופי שבמכניזם הפשוט של הזרעים.

צילום ווידאו: אילנה אפרתי.