איטליה ספטמבר 2020

כשמתיקות הקיץ הלוהט נמזגת אל קרירות הבקרים של ספטמבר, גם הצמחים מרגישים את השינוי.

הלילות מתארכים ומתקררים ומעגל החיים בטבע זוחל אט לסיומו, עם תום השנה. אנו מכירים את הדמויים המושלמים של גנים פורחים במלוא הרעננות של מאי: ניצנים של ורדים משגשגות במלוא האון עם עלי כותרת מעודנים. ירקות עסיסיים מבשילים בין לילה ומחכים להיקטף בבוקר חם של חודש יולי, עגבניות אדומות ומתוקות שלכדו את השמש בימים ארוכים וחמים, ניצבות בשיא הקיץ מול המצלמה עם עורן המתוח ללא רמז לקמטי זקנה, ממש כמו דוגמניות בצילומי אופנה מסחריים המייצרים עבורינו דימויי יופי אחיד, יופי הנעורים.

חיי הטבע מניחים לפנינו את היופי בכל שלביו, מצמיחה לקמילה מלידה למוות. אולי כשהאדם חי קרוב יותר לטבע, כל התהליכים הללו היו טבעיים ומובנים והשפיעו על המחשבה האנושית ועל הערכים שהיו חשובים. לעומת זאת, בתרבות הריחוק המודרנית הזקנה והמוות מוצנעים ומורחקים מהשיח המרכזי. כולנו זקוקים לעצור לרגע ולהקשיב מחדש לקצב של הטבע שיש בו צמיחה ושיא של בשלות וגם קמילה ומנוחה. לא יתכן בטבע מצב מלאכותי של ׳עיר ללא הפסקה׳.

בבוסתן הפירות שלנו התאנים והשזיפים שאתמול התגאו בצבע הפרי הבוהק הכחול העמוק, מקמטים מדי יום את עורם. הם מתכווצים פנימה אל הגלעין, רגע לפני שהוא נושר אל האדמה ונטמע בה לשנת החורף הארוכה, בתקווה להיוולד מחדש באביב הבא.

ורד הכלב הפראי סגר כבר ביוני את פרחיו הורודים. ריחם שהציף את הגן והחורש בבושם ענוג התנדף באוויר זה מכבר. הנה השיחים עדיין ירוקים לרגע קט, ניצבים בגאווה מוצפים בפקעות כתומות שעם בוא האוויר הקר ישנו את גם הם את צבעיהן לאדום לוהב וימתינו שנקטוף קצת ונכין ריבת פקעות חורפית.

גם הגפן מסיימת את העונה בימים אלו. אשכולות בריאים, סגולים כהים וכבדים ממתינים לבוצרים. אחרים, שנפגעו בברד או במחלה, מצטמקים ומתייבשים. העלים מאבדים מדי יום את גמישותם ואת הצבע הירוק, כשהגפן אוספת את הכלורופיל חזרה אל הגזע ומאפשרת לעלים להתפורר לאיטם. הם נופלים לרגלי הגפן כדי לדשן את האדמה החמימה ונרקבים עם הלחות של הסתיו כדי להפוך מזון לשורשיה.

פרחי הקיץ העונתיים מאבדים את הצבעים העליזים שלהם לטובת גוון חום בהיר, ומתייבשים לאיטם. עלי הכותרת הצפופים שלהם נפתחים כדי לייבש טוב את הזרעים בקרני השמש, לפני שינשרו אל הקרקע בתקווה לצמוח שוב בקיץ הבא.

בשדות האיכרים כבר חרשו את האדמה ותלמים כבדים וכהים ממתינים למים של גשמי הסתיו שירוו אותם ויעניקו חיים לזרעים החדשים.לקראת סוף הקיץ, אנחנו מסתכלות באיטיות על יופיו של הטבע שהולך ומתכלה, בלי להסיט את המבט.

צילומים: אילנה אפרתי.