מסע עם חפץ מעבר

איטליה, ספטמבר 2020

בימים אלו מתקיימת במוזיאון לתרבות הפלישתים באשדוד תערכה וכותרתה ׳חפץ מעבר׳. אוצרות התערוכה גלית גאון ותום כהן ביקשו מאמנים עבודות שיהדהדו את מושגים זהות, נדודים, הגירה, געגוע.

מסעות ונדודים הפכו לאורך חיים עבורי בעשרים השנים האחרונות, מאז שפיצלתי את הסטודיו שלי בין העיר תל אביב לכפר איטלקי ימי בניימי, מוקף בטבע ובחורש ים תיכוני פתוח אל נוף שדות רחוקים. הנסיעה החודשית בין שני המקומות, הרחוקים במנטאליות ובסגנון החיים, מעוררת השראה וחופש יצירתי.

הטקסטיל הוא בעיני חומר גלם מרתק. הדמיון ממריא לזמנים בהם הבדים נוצרו בבית על נול עץ, כשהאריגה הייתה פעילות ביתית יומיומית ממש כמו בישול, או גידול ירקות למאכל. צביעה של החוטים לפני האריגה או צביעת הבד המוגמר חייבה ידע בוטני שעבר מדור לדור כמו מתכוני התבשילים.

שיטוט יום יומי ביער הוליד מחקר שבמרכזו תיעוד הבוטניקה המקומית באמצעות מחקר הפיגמנטים שלה. עקבות הצבעים שנותרים על הבדים יוצרים נופים מקומיים יחודיים לתאריך שבהם נוצרו והם חד פעמיים וקשורים למקום הספציפי הזה. רבים מהצמחים מאפיינים גם ארצות נוספות סביב הים התיכון ולכן במחשבה שלי הם חוצי גבולות מדיניים ויוצרים את החיבור בין שני אזורי המגורים.

בתקופה הזו שהתערוכה הוקמה ונפתחה אנו חווים את נוכחות הוירוס בחיינו ששינה את סגנון החיים הקודם ומגביל את התנועה, אני נמצאת בכפר. הבגדים שנשלחו לתערוכה הם חפץ המעבר האולטימטיבי שנשא על גופו של הנוסע, הנודד, המהגר. הם מייצגים את המקום הזה באמצעות ההדפס שלהם את נופי היער שמקיף את הסטודיו הכפרי שלי. כותרת העבודה ׳הסוואה׳ מבטאת מחד את הרעיון להיטמע אל תוך הצמחייה באמצעות הצבעוניות והכתמים שיצרתי על הבד כמו שמבקשים הציידים שצדים כאן ביער בתקופת הסתיו, ומצד שני בעיר זו מערכת לבוש אופנתית וייחודית על רקע הארכיטקטורה האורבנית.

העבודה ״הסוואה״ חוקרת את המתח שנוצר במעבר בין מקומות ותרבויות, ואת האתגר העומד בפני המהגרים והנוסעים המבקשים להיטמע בנוף החדש. העבודה מבקשת לקרוא את הנוף דרך דימויי טבע המוטבעים על בד, כדוגמת הכתמים של בגדי הסוואה. אך דוגמת ההסוואה המהדהדת את צבעי הטבע דווקא בולטת בשונותה על רקע הנופים העירוניים, ולא משתלבת בהם. למרות – ואולי בזכות – המתח הראשוני בין הלבוש לנוף, הבגדים, המשמרים זיכרון של רגע שחלף, יכולים לשמש כבית חדש המגשר בין עולמות, ובאותה נשימה להדגיש את המרחק שהלובש עובר בין הכפר לעיר, בין מקומות רחוקים גיאוגרפית ותרבותית. זהו מסע במרחב הפיזי וגם במרחב המנטלי, שאינו תמיד מלווה בהבנה וקבלה, אלא גם בגעגוע, במתח, קושי וקונפליקט.

העבודה העכשווית היא חלק מפרויקט מחקרי שאני מפתחת מזה מספר שנים, שמחבר בין נופי הזיכרון לנופים חדשים דרך שימוש בפיגמנטים של הצמחים מהחורש המקומי הים-תיכוני (באיטלקית, macchia mediterranea). במסגרת הפרויקט, אני יוצרת בדים מקוריים, המבוססים על עולמות הטבע שנחשפים במחקרי.

בשלב השני, בין הקראפט לאופנה, הבדים הופכים לחומר גלם ליצירת פרטי לבוש, שמעבירים את הנוף מהכפר העתיק לעיר המודרנית של 2020. היצירה מהדהדת את האסתטיקה של הטבע, כזכרון של נוף המוטמע בבגדי דורות מהגרים במשפחתי, שהגיעו איתם במאה ה-18 מארצות רחוקות לארץ ישראל.

תגובה אחת ל-“מסע עם חפץ מעבר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s