אוגוסט, איטליה 2020.

בוקר אחד קמנו וגילינו שמבלי להתכוון, המהלך האוטנטי והאינטואיטיבי שלנו הפך לטרנד בחסות מגיפה עולמית. עילית מינמר כתבה בכלכליסט על טרנד החיים בכפר, ברוח התקופה הנוכחית בה אזרחי העולם מיטלטלים בין יאוש לתקווה, בין דחייה של החיים שקדמו להופעת הוירוס והתלות בתקווה חדשה שנולדה לחיים טובים ואותנטיים יותר. הכרח הריחוק החברתי, הפחתת הפעילות העירונית והחידוש שבשהייה הארוכה בבית הולידו תובנות שלא ניתן היה כפי הנראה להגיע אליהן בלי ״רעידת אדמה אמיתית״. פתאם התגלה שאין כלכלה ללא בריאות. גם המרוץ לאגירת נכסים וכספים קיבל לפתע פרופורציות חדשות. העיר הגדולה, שהייתה מושא התשוקה של צעירים רבים בעולם, מאבדת את זוהרה בימים בהם צפיפות אנושית משמעותה סכנה.

לכל תהליך חברתי, יש תהליך מנוגד לו. המעבר מהכפר לעיר נמשך לאיטו מהמאה התשע עשרה עד ימינו אלו. אחר כך, כשהערים התמלאו בתושבים, דיברו על פיזור האוכלוסייה וראו בזה פרויקט שאפתני: גם בישראל נולדו שכונות שינה בפרברים. כמובן שהמחיר הכלכלי רב ודורש תשתיות תחבורה, תעסוקה וחינוך. הסתבר שגם הפריפריה זכאית לרמת רפואה זהה לזו של העיר (כזכור, הגברת מקריית שמונה קראה לנתניהו לדאוג לשירות רפואי הולם בעיר ונענתה שהיא משעממת). במקביל, הפוליטיקה הנאו ליברלית נסוגה מרעיונות התומכים בפיזור האוכלוסייה באופן חכם, ועודדה מגה ערים צפופות שקופותיהן מתמלאות דמי מסים על נדל״ן ועל מוצרי הצריכה המודרניים. ערים אלו בעולם כולו נחשפו במלא שבריריותן בימי הוירוס: תחבורה ציבורית צפופה, בניני משרדים אטומים ללא תחלופת אויר רענן, מרכזי קניות סגורים, ברים עמוסים ועוד הפכו את הערים ללא רלבנטיות.

לפי כתבתה של מינמר, הטרנד העכשווי הוא קוטג׳קור, או האופנה החדשה המאדירה את אורח החיים הכפרי בימי הקורונה. רבים ברחו מהעיר אל הכפר, ושם גילו מחדש את הבגדים הכפריים(שמלות קלילות ומשובצות), את לחמי המחמצת ואת הריבות. גני הירק משגשגים בזכות ההתלהבות החדשה מהחיים בטבע. כל זה הפך לרקע פוטוגני במיוחד לצילומי אינסטגרם ססגוניים, המככבים בחשבונות של ׳משפיענים׳ עולמיים.

אך קשה להתעלם מניחוח הזיוף והמאמץ שמפיץ הטרנד החדש: רבים מהצילומים נראים כמו הפקת אופנה יותר מאשר חיים אמיתיים של אנשים כפריים. באנגליה, למשל, הטרנד של המעבר לכפר בימי המגפה הוא כמובן עוד סממן של הבדלי מעמדות. מפחד המגפה, אנשים עירוניים אמידים נטשו לפתע את דירותיהם ועברו לבתי הכפר שבבעלותם או בשכירות, כדי להתרחק משאון ההמון ומהמחלה. כמובן ששוב אלה הפריבילגים הצליחו להפוך את היתרונות שמעניקים להם הממון והמעמד לטרנד של משפיענים. אך אין כל קשר אמיתי בין החיים של האנשים האלה, עירוניים בכפר, לבין חיי הכפר האמיתיים, שלרוב לא כוללים סטיילינג מדוקדק אלא חקלאות ועבודת אדמה. האנשים שבמשך השנה חיים באיזורים הכפריים הדלילים ממילא לא זוכים להתיחסות מיוחדת, והם בוודאי לא מכתיבי טרנדים בינלאומיים. אבל דווקא הם ראויים לתשומת לב. אלה שחיים כל השנה בקשר הדוק עם הטבע, לעיתים קרובות תלויה בו פרנסתם, יכולים להתחיל טרנד מעניין יותר של חיים הגונים ואותנטיים.

האם זוהי שעתו הגדולה של הכפר? או אולי יווצר סגנון חיים חדש היברידי? אם להתייחס לצורת החיים שלנו אולי זה אפשרי. בשני העשורים האחרונים הובלנו מחשבה חדשה שבמרכזה ויתור על העומס של חיי העיר, עודף המוצרים, הזיוף, החיים ללא הפסקה וללא תחושה אמיתית של עונות וטבע. במקום, יצרנו חיים של פיצול בין העיר לכפר תוך שימור הערכים הטובים בשני המקומות: בעיר ויתרנו על מכוניות פרטיות זללניות ממון ומזהמות ועברנו לרכוב על אופניים רגילים שגם מפעילים את השרירים. בכפר ויתרנו על מזגנים ולמדנו לחיות את עונות השנה עם התחושות האמתיות של קיץ באוויר הפתוח. אנחנו מגדלות חלק מהמזון שלנו באופן אורגני, והצלחנו גם לייצר יין איכותי שאנו חוגגים לו עשור השנה. החיים בכפר אינם עוד צילום מתוקתק באינסטגרם, אלא קבלה של מקצב אחר, איטי יותר, תלוי במשקעים ובקרני השמש. כדי להכיר את הטבע באמת, צריך לפעמים לדעת להתנתק, לכבות את המכשירים, ולגעת באדמה בידיים חשופות.

את הסיפור על חיי הכפר שלנו תוכלו לקרוא בספר שלנו אורטו (לינק לרכישה מצד שמאל).