אסטי, יולי 2020.בימים אלו, עולם האופנה מחשב מסלול מחדש אחרי משבר הקורונה, ומותגים רבים נסגרים ונעלמים. אחרי שבועות של סגר, נראה אנשים בכל העולם מרגישים רוויה מסוימת מהקניות, ואולי המסר של האקטיביסטים הקוראים למהפכה ירוקה של עולם האופנה (לקנות פחות, ולבחור בפריטים איכותיים שלא מזהמים)מתחילה לחלחל. אך לא יהיה קל לשנות את הרגלי היצור והצריכה:בגלל הצלחתה של האופנה המהירה, נעלמה מהעולם תעשייה שלמה של יצרנו אופנה קטנים, חייטים ואורגים, שפעם מילאו את מרכזי הערים. המחיר הזול של פריטי אופנה גרמו לכך שגם סנדלריות, מתפרות תיקונים ומכבסות נעלמו ואיתן הידע המקצועי והמומחיות של האנשים שעבדו בהן.השבוע המשכנו במסענו באסטי, ששוכנת בלב הכרמים הנודעים של חבל הלאנגה שבמחוז פיימונטה בצפון איטליה. כיום אסטי מפורסמת בזכות היין – ברברה ודולצ׳טו הם שני היינות האדומים המקומיים המעולים – אך למעשה כלכלת העיר מבוססת גם על תעשייה קטנה. אחרי מלחמת העולם השנייה, קמו מפעלים משפחתיים קטנים בערים כמו אסטי, שהיו למנוע הצמיחה של איטליה. המהפכה התעשייתית הגיעה לאיטליה הרבה קודם אמנם – במאה ה-19 כמו באנגליה וגרמניה – אבל במחצית המאה העשרים השינוי היה מהיר מאוד והוביל להתעשרות ניכרת וליצירה של מעמד בינוני חדש. באסטי התמורות האלו ניכרו באופן מובהק, כשממרכז כפרי של איכרים היא הפכה לעיר של ממש, עם מפעלים, תעשיינים וסוחרים אמידים. כמובן שבכל הסיפור הזה מקומו של הטקסטיל לא נפקד.מעניין לגלות באסטי של היום את טביעות האצבע הנעלמות של התעשייה המקומית ההיסטורית. גם היום יש בעיר מפעלים אבל הם ברובם ממוקמים מחוץ למרכז, ואילו בעבר הם היו בתוך בתים פרטיים בלב העיר העתיקה. אחד מהמפעלים האלה הוא המצבעה, tentoriaשל משפחת מאטה Matta, שהוקמה על ידי ג׳וזפה מאטה בשנת 1882 כמפעל לצביעת בגדים ובדים.מצבעות היו נפוצות ביותר באותם ימים: הן העניקו הזדמנות לחדש בגדים ישנים על ידי טבילתם באמבט צבע מבעבע ורותח, או לתת גוון חדש לבדים ארוגים. בעידן בו היו אורגים בדים גם בנולים ביתיים, המצבעה העניקה שירות חיוני למי שעסק ביצירת טקסטיל לצרכי המשפחה, או למסחר זעיר. המבנה, שנמצא בקורסו אלפיירי, הרחוב הראשי של העיר, בנוי בצורת ח׳ סביב חצר מרוצפת, וכולל אמבטיות צבע, מתלי יבוש וגימור, וגם מגורי עובדים וחדר אוכל. הלקוחות היו מביאים את הבגדים או הבדים לצביעה, שהיו מתבשלים במיכלי הצבע עד לגוון הרצוי.לאט לאט המצבעות החלו להעלם מן העולם: זו תעשייה זעירה שדורשת ידע ייחודי שהתפוגג, וגם יוצרת זיהום כימי לא נעים ליד איזורי מגורים. כיום, ראינו צבעי בדים דומים רק בארצות רחוקות כמו אוזבקיסטן, שם הטכניקה משמשת ליצירת בדי איקט מורכבים. אך באיטליה, איש לא צובע בגדים משומשים (מעדיפים לזרוק ולקנות חדש ובזול), ואילו בדים נצבעים בשיטות תעשייתיות מתקדמות יותר, ולא במצבעות ביתיות כאלו. אך התעשיינים הזעירים של אסטי ידעו להתאים עצמם לזמנים המשתנים, ואחרי מלחמת העולם השנייה, משפחת מאטה הפכה את מפעל הצביעה למתקן ניקוי יבש, ובו דודים ומכונות כביסה מברזל יצוק. ארבעה דורות של בני המשפחה ניהלו את העסק המשגשג, שסיפק שירותי ניקיון במשלוחים לכל העיר החל משנות הארבעים.אך גם ניקוי יבש הפך, כך נראה, להשקעה גדולה מדי עבור תושבי אסטי: נוכחות המפעל הרועש והמלכלך במרכז העיר הפכה מנכס לנטל. לפני עשרים שנה, המקום ננטש, והמכונות העתיקות נשמרו בחדר אחד שהפך למוזיאון קטן. שאר הנכס, ובו רצפות מעוטרות ותקרות מצוירות, נותר ריק, עד שלפני כמה שנים הוסב לדירות חופשה להשכרה.גילגולה של המצבעה של מאטה הוא סמל לשינויים שעברו על ערי הטקסטיל האיטלקיות: ההשקעה של הלקוחות בבגדים הלכה וירדה עם השנים והובילה להתפוררות של מפעלים משניים, שנתנו שירותים יחודיים לטקסטיל, כמו מצבעות או ניקוי יבש. היום אף אחד לא יטרח לצבוע מחדש בגד ישן, ואולי אפילו לא לנקות בגד זול בניקוי יבש יקר: קל יותר פשוט לקנות חדש, בחנויות האופנה המהירה שממלאות את מרכזי הערים. אך בעבר, בגד היה נכס בעל ערך כלכלי חשוב ואולי אף סנטימנטלי, שהיה שווה להשקיע בו ובחידושו. אולי היום, עם התחזקות הקריאה לקנות מעט ואיכותי, וללבוש בגדים שנים ארוכות, יחזרו גם המצבעות והמכבסות לתהילת העבר.