איטליה, יולי 2020.

השבוע מציינים את שבוע ארט נובו העולמי, וגם הפוסט שלנו מוקדש לסגנון העיצובי הזה, שצמח בסוף המאה ה-19, והיה טרנד גלובלי, בין ריגה, איטליה, צרפת כמובן ועד תל אביב. בכל מקום היה לסגנון הזה שם מקומי, בריגה הוא נקרא ׳הסגנון הצעיר׳ ואילו באיטליה ׳סגנון ליברטי׳. באיטליה, הסגנון נפוץ בערים רבות, שבהן נבנו באותה תקופה בניינים חדשים כחלק מהבום הכלכלי בעקבות מהפכת התיעוש והמודרניזציה.

מוילות פרטיות ועד בניני מגורים עירוניים, סגנון ליברטי באיטליה זכה להצלחה גורפת. השם הגיע מלונדון, בעקבות חנות הכלבו האליטיסטית ׳ליברטי׳, שעדיין קיימת לא רחוק מריג׳נט סטריט. אדון ליברטי הבריטי סחר בחפצי אמנות יפניים, בטקסטיל ייחודי, ובמוצרי עיצוב הבית, ובמיוחד בבדים בדפוסים של פרחים קטנים וססגוניים.

אולי באופן מקרי, השבוע מסעותינו הובילו אותנו לצפון איטליה, לחבל היין הנודע פיימונטה. בין כרמים ירוקים וגבעות מתגלגלות, נמצאת אסטי, עיר קטנה ומקסימה ובה כיכרות רחבות ידיים, בנינים נאים ובתי קפה מטופחים. פעם חיה פה קהילה יהודית מפוארת, שאחת מבנותיה, ריטה לוי מונטלצ׳ינו, הייתה מדענית זוכת פרס נובל.

בבוקר קייצי נאה, יצאנו לחפש ברחובות היפים עקבות של סגנון ליברטי. אחרי שהוסר הסגר ההדוק, אסטי כמו כל איטליה חזרה לחיים הנורמליים. רק המסכות שעל פני התושבים ובתי העסק שמציעים ג׳ל חיטוי בכניסה מזכירים את עידן הקורונה, למרות שבאזור הזה המגפה כבר חלפה לה.

מסע החיפושים שלנו בעקבות סגנון ליברטי התברר כאתגר קל במיוחד: העיירה הנאה משופעת ביצירות אדריכלות שמורות ומתוחזקות היטב, שמייצגות את הסגנון היום כמו לפני מאה שנים. מרפסות עם מעקות מפותלים, עיטורי פרחים, ודמויות מיתולוגיות מקשטים את בנייני העיר, שכולם משופצים למשעי. סגנון ליברטי מבוסס על חיבור בין אמנות לקראפט, בין עיצוב ומלאכה, ולכן הוא מציע אסתטיקה נעימה במרחב הציבורי, שיש לה משיכה אוניברסלית ועל-זמנית.

לא סתם ליברטי הוא סגנון נפוץ בארכיטקטורה של פיימונטה: הסגנון הזה נסק אחרי התערוכה הבינלאומית לאמנות דקורטיבית מודרנית שנערכה בטורינו בשנת 1902. היריד, שנועד לחגוג את יופייה של האמנות הפרקטית בחיי היומיום, שינתה לחלוטין את מראה העיר. פתאום הופיעו בה בניינים מעוטרים בציורי פרחים, בויטראז׳ים מרהיבים ובעבודות פרזול שנועדו לתת מקום לקראפט המקומי וגם לחגוג את היופי של הטבע בעיר. בתוך הוילות והבניינים, חדרי המדרגות היו מעוטרים תבליטי גבס אורנמנטליים, וכמובן גם ריהוט מסוגנן, טקסטיל ואופנה, שכולם שאבו השראה ישירות מצמחיה (כמו שכתבנו כאן על תנועת ארטס אנד קראפט של ויליאם מוריס).

בשל הקרבה הגיאוגרפית לטורינו, אסטי היפה הושפעה מאוד מהתרבות והטרנדים הנהוגים בעיר הגדולה. כך הגיע לרחובותיה גם סגנון ליברטי, שזכה פה לביטוי יותר מינימליסטי וצנוע מאשר בטורינו, אולי ממניעים כלכליים או מהעדפה אמנותית. ועדיין, ניכרת פה ההשקעה הרבה במראה העיר: רחובות אסטי מלאים בניינים מקושטים במוטיבים מן הטבע ששומרו בתשומת לב רבה, ומחוץ למרכז יש וילות פרטיות מתחילת המאה העשרים, שגם הן מעוטרות בציורי פרחים ועלים מסוגננים.

מה כוח המשיכה של הסגנון הזה, שזוכה למקום כה מרכזי בערי צפון איטליה, בטורינו ומילאנו אך גם דרומית יותר בחבל מרקה, אומבריה ואיזור נפולי, וגם במרכז איטליה, (כמו בצילומים למטה)? בעינינו, יופיו נובע מהיכולת לשלב בין העיר לטבע, בין בניינים מינימליסטיים לקישוטים מורכבים וכמעט בארוקיים. אולי הסגנון הזה נוצר בתפר בין חיי האנשים בטבע לבין ההתכנסות בערים. אולי סגנון ליברטי הוא זיכרון לשימור הטבע הרומנטי בעיר האורבנית שאנו מכירים כיום. בניגוד לאדריכלות המודרניסטית הרציונלית שקודמה בתקופת הפאשיזם, סגנון ליברטי לא מאיים או מרתיע, אלא יוצר אווירה עירונית מזמינה, רגועה ואף רומנטית. אולי זה סוד הקסם של ליברטי, שנמשך כבר מאה שנים ויותר.

צילומים: אילנה אפרתי ואור רוזנבוים