איטליה, יולי 2020

השבוע נחשפנו בעל כורחנו לסרט קצר המקדם את הקולקציה של בית דיור לסתיו חורף 20/21 שהציף בנוכחותו את האינטרנט. הסרט צולם ביער באיזור רומא על ידי הבמאי האיטלקי הנודע, מתאו גארונה. ברגע הראשון התעוררה בנו ציפייה לצאת למסע מעורר השראה ביער, אולי מהסוג שאנחנו מחבבות, כמו היער שלנו כאן ליד הבית שהפך במהלך השנים לסטודיו באוויר הפתוח של אילנה. היער שלנו היה לאילנה למקור השראה למחקר וליצירה מפיגמנטים טבעיים, לציור על בדים ועד לאוסף הבגדים האחרון ׳ללבוש את היער׳, כמו גם ליצירות קרמיקה וצילום.

אבל בדיור הפנטזיה הסתיימה בפלופ גדול, כשבלב היער האנונימי הופיעו שני צעירים בלבוש נערי מעליות של מלונות יוקרה בפריס, נושאים תיבה בצורת הבנין של מטה דיור בפריס. בתוך התיבה, שהם פתחו במלוא הטקס, שכן למרבה המבוכה אוסף שמלות קוטור מיניאטוריות, שתופרות דיור עמלו עליהן בהקפדה (כך נראה בסרטון). השמלות המיניאטוריות הן, לפי המנהלת האמנותית של דיור, מחווה לפרויקט ממלחמת העולם השנייה אז מעצבי היוקרה הצרפתיים תפרו שמלות קטנות בגלל מחסור בבדים במלחמה ושלחו אותן לארצות הברית כדי לגייס כספים לצרפת הכבושה. בסרט של היום אין שאיפות פוליטיות כאלה: הנערים פותחים את התיבה והיפיפיות החיוורות ואדומות השיער ששוכנות ביער – לפי הפנטזיה המיתולוגית שהובילה את יוצרי הסרט – מתכנסות ולוטשות עיניהן בתשוקה ובשתיקה בבגדי המותג.

הרעיונות המשונים הללו לא רק שאינם מעוררי השראה באופן אמיתי ואותנטי כמו שהינו מצפים ממותג כמו דיור, הם אפילו מעוררי ביקורתֿ: לא רק בשל צבע העור הלבן והאחיד של הדוגמנים והדוגמניות אלא בעיקר בגלל הנביבות והניתוק של יוצריו. כיום, לאור המשבר העולמי והדרישות לאתחל מחדש את הכלכלה הלא-שיוויונית כדי לשנות את השיטה בה פועל עולם האופנה, הסרט הזה מביא מסר ראקציונרי ומיושן. הסרט חוגג את המציאות המכעיסה שבה בתי אופנה משקיעים את כל האנרגיות היצירתיות שלהם במוצרי יוקרה שנמכרים בזכות מסעות שיווק לאוליגרכים, ואילו העניים קונים את העתקים הזולים והעלובים המיוצרים בעולם השלישי בתנאי עבדות.

בעידן של משבר עולמי – בריאותי וכלכלי – קשה לראות את הערך שבהפקה היקרה הזו, ואת הצורך בשמלות הנשף הננסיות. בעידן שבו הנשפים, ערבי הגאלה ואירועי השטיח האדום – שלא להזכיר ״סתם״ חתונות – נדחים ומבוטלים, שמלות היוקרה של דיור הן שארית אנכרוניסטית ומנותקת, שלא מציעה אפילו אסקפיזם מרגיע.

מעניין לחשוב על הסימבוליות ההיסטורית:דיור עצמו פרץ לתודעה העולמית כמי שהבין באינטואיציה טובה את התקופה של אחרי המלחמה והציע במבט אותנטי וחדשני את ה״ניו לוק״, המבוסס על דמותה החזקה והעצמאית של האישה המודרנית, כמו שכתבנו כאן. עכשיו, המעצבים של דיור כבר לא מבינים את הנשים שיצאו לרחובות להוביל שינוי או את הנשים שנותרו בבית עם הילדים בסגר.

התחושה שעולה מהסרט היא שהובילו אותו רעיונות ששייכים לעבר. אם פעם חשבנו שהאופנה מובילה רעיונות חדשניים אוונגרדיים ויצירתיים, בסרט הזה בולטת אווירת אתמול מדכדכת, ללא הבנת ההווה או מחשבה מעניינת על העתיד. האוסף עצמו מעורר תחושה של דז׳ה וו, כמו עיון משועמם בארכיון המותג (שמזכיר תערוכה רטרוספקטיבית אותה סיקרנו כאן), ואולי מחווה למאדאם גרה שידעה לשלב בין אופנה לפיסול בבד (כפי שכתבנו כאן). אך המבט של המותג כבר לא פונה קדימה אל העתיד, ולא מציע מחשבה מקורית לנשים ולאנשים שמחפשים באופנה השראה יצירתית אותנטית.

החזרה ליער – ובכלל לטבע – קוסמת לעולם האופנה בעידן המגפה שבו ערים איבדו ממעמדן המשפיע בגלל הסגר והתחלואה. גם עיתוני אופנה מובילים כמו ווג הציגו צילומי טבע על השער, בפעם הראשונה, כדי להעביר מסר של חיבור מחודש לעולם הטבע. אבל כשהטבע הופך להיות שוב לטרנד שאין מאחוריו תוכן – כי החזרה לטבע לא מבטאת הכרות אותנטית או הבנה מעמיקה – עולם האופנה נשאר שטחי ומשעמם. היער שלנו שינה את האופן שבו אנחנו חושבות על עיצוב, אופנה ויצירה: אך כל זה נבע מהשקעה אמיתית של זמן ותשוקה, ולא מסרטון תדמית שנרקח במעבדות השיווק של תאגידי האופנה הבינלאומיים.