איטליה, יולי 2020

חודשי הסגר הביתי והריחוק החברתי הסתיימו והאיטלקים מגששים את דרכם לחופשת הקיץ. השנה לא נוסעים לחו״ל: חופשות לא תוכננו מראש כרגיל, לא הוזמנו טיסות ויש גם מי שמפחד לצאת לחופשה ולהסתכן במגע עם אנשים זרים.

הממשלה מעודדת את האיטלקים לצאת לחופשה עם תשדירי שירות בטלוויזיה ומענק של 500 יורו. האיטלקים מוזמנים לגלות מחדש את איטליה ממש כמו הוריהם בשנות החמישים, שיצאו עם האוטו המשפחתי הראשון לגלות את איטליה באוטוסטרדות שנסללו אחרי המלחמה. הבום הכלכלי שלאחר המלחמה היה הבסיס לפיתוח התיירות המקומית ואתרי החופשה הידועים המנקדים את חופי הים התיכון הארוכים של איטליה התפתחו והתמסדו אז. מלונות, מסעדות ומעגני סירות נבנו בעיירות דייגים לאורך החופים. נולד מנהג חדש: חופשת הקיץ השנתית בים, מנהג תרבותי חברתי עם משמעות כלכלית חשובה.

היום אין כמובן שום בום כלכלי, אבל הממשלה מנסה לקושש מענקים כדי למנוע את התמוטטות ענף התיירות, שמהווה חלק משמעותי מהכלכלה המקומית.

לחופשה האיטלקית יש גם מרכיבים ויזואליים קלאסיים, שהונצחו בסרטים רבים ונצרבו בזיכרון הויזואלי העולמי. כשמדמיינים חופש הם עולים ומציפים את הדמיון הקולקטיבי.

צבע הים הכחול כסוף נושק לשמיים כחולים. שמש זוהרת, עיירות ציוריות מטפסות ברכות על הגבעות ובתיהן מדוגמים בגווני טרה קוטה חמים מופזים בגווני השקיעה, מפרצים ירוקים נושקים למים הכחולים וסירות מפרש לבנות מנדנדות בקצב העצל של הגלים. פרחי ההרדופים זוהרים בורוד וסגול. שמשיות בד מסודרות בשורות ושוליהן מתנפנפים כחצאיות בלרינה.

השבוע יצאנו למסע יבשתי לגלות מחדש את החופשה בים האיטלקי, ואת המשמעות העצלה והמרגיעה של סוג חופשה שליו שכזה. ללא טרמינלים עמוסים, אטרקציות, סיורים, או ריצה בין אתרים שאסור להחמיץ. פשוט נתנו למחשבות לנוח ולעיניים ליהנות מיופיו של הטבע בים התיכון. זו תרומתם האסתטית של האיטלקים ליופייה של המילה: חופשה.