מסע בבית כרעיון

איטליה, יוני 2020

השבוע אנחנו מציינות תשעים ימים של שהייה רצופה בבית. התחלנו בבידוד הרמטי מתחילת מרץ ועד מאי. ביום שני הקרוב כשכל ההגבלות יוסרו נצא גם אנחנו מהבית, כמו האיטלקים שישובו ויצאו מבתיהם חופשיים ובלתי מוגבלים, כמובן בכפוף לשלוש הגבלות: ריחוק חברתי, מסיכות במקומות פומביים והקפדה על חיטוי הידיים.

תקופת השהייה הארוכה בבית (למעט יציאה לקניות או לטיול במרחק מאה מטר) תישאר חקוקה בזיכרון הקולקטיבי העולמי כתקופה משמעותית וייחודית בהיסטוריה המודרנית.

זו תקופה בה המחשבה על הבית במשמעות המוכרת שלו קיבלה תפנית פתאומית ולא צפויה. רוב הבתים היום הם דירות עירוניות שהתרגלנו לעזוב בבוקר ולשוב אליהן בערב. הן מכילות חדרי שינה, מטבח שאולי לא עשינו בו שימוש רב, סלון שאירחנו בו מדי פעם, חפצים שאגרנו ,ושכנים שלא היכרנו. כל המערך הזה נבחן, אולי בפעם הראשונה, כחלל שאמור להכיל את הדיירים במהלך עשרים וארבע שעות רצופות במשך שבועות. האם הוא תוכנן לכך? לא בטוח. לאור המבחן הזה עולים וצפים יתרונותיו וחסרונותיו של הבית שלנו: אנחנו מודעים יותר לאלמנטים כמו הנוף הנשקף מהחלון, הרעש מהשכנים, האור שמאיר את החדרים בצהרים או מחסור במרחב עבודה שקט ונעים. פתאום כשהתרחקות מהבית מוגבלת למאה מטרים מתגלה החשיבות של גינה פורחת קרובה או חצר נעימה.

למושג בית הרבה פנים. כשאנחנו מעצבות בגדים אנחנו חושבות על הבגד באופן מטאפורי כבית: הבגד כבית ראשון. הבגד-בית שלנו גם מייצג את התכונות האישיות שלנו, מספק הגנה ונוחות, לא צעקני, עשויי מחומרי גלם איכותיים ונעימים, מתיישן באופן טוב. כשכל זה מתקיים אנחנו מרגישים בבית באופן הכי אותנטי ואמיתי.

את הזמן הפנוי שנכפה עלינו בבית מהחורף לקיץ ניצלנו כדי לשוב ולעבור על הארכיון שלנו ולאוורר רעיונות שהובילו אותנו גם בעבר. גילינו מחדש, למשל, קטלוג אוירה שעיצבנו לאוסף האופנה אילנה אפרתי בשנת 2001 שאותו הקדשנו לבית. הקטלוג צולם בבית המשפחה, וילה שנבנתה בשנות החמישים עם גינת ירק ובוסתן עצי פרי שמאוחר יותר נמכרה ונהרסה על ידי הרוכשים.

הקטלוג הזה נותר כזיכרון לבית שאיננו, באמצעות יום הצילומים שתיעד שעות של פעילות משפחתיות ביתית מארוחת הבוקר בגן, קריאת ספר בסלון ועד ארוחת הערב עם חברים. כמובן שלא נפקדו גם המתכונים המשפחתיים של הארוחות שליוו את הקטלוג, שהיום במבט לאחור נראה בעינינו כמו הכנה לספר אורטו שיצא אחרי 18 שנים, ב-2019 ותיעד שנה בבית אחר.

נחזור לרעיון הבית. האם הבית הוא רק מושג פיסי ואמיתי עשוי מאבן, בטון וטיח או בעיקר מרחב דמיון וזכרון? אומרים שהאדם הוא נוף מולדתו אך אנחנו רואות את האדם כנוף ביתו.

מה קרה בבית? מה הרחנו מהמטבח בילדותינו המוקדמת? איפה שיחקנו? מה לבשנו? איך ערכו את השולחן, מה בישלו בבית? האם אכלנו ארוחות ליד שולחן עם מפה? מאיזה בד הייתה עשויה המפה ואיזה אור חדר מהחלון? האם הייתה גינה? מה גדל בה ואיזה ריח הפיצו פרחי הערוגות של אמא?

כל זה ועוד הרבה פרטים ביתיים מרכיבים את עולם הזיכרונות והתחושות שניקח איתנו בדרכינו הלאה, כשבתוך התודעה שלנו שוכן הבית האמיתי.

צילומי קטלוג אילנה אפרתי אוסף 2001 , סטיב ניימן

6 תגובות ל-“מסע בבית כרעיון

  1. כל כך מזדהה עם הכתבה שלכן ,מרגע שדרכה רגלינו בפתח ביתו של אדם, אנחנו חשופים לעולם הפנימי שלו,הבית חושף דקויות ורגישויות, הוא מעין תעודת זהות, בימי הקורונה נפלה לידינו ההזדמנות לבחון ולהעריך מחדש את הדברים שיוצרים ביחד את המשמעות למלה בית.

    אהבתי

  2. פינגבק: מסע בתבשיל כתרבות | מסעות בגארדרובה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s