איטליה, מאי 2020.

צילומי הערים הריקות כבשו את הרשתות בחודשים האחרונים ויצרו דימוי שונה ומפתיע לערים מוכרות אשר בימים רגילים הן גדושות ועמוסות בתנועה אנושית, ממכוניות ועד הולכי רגל המצטופפים על המדרכות.

השבוע עם התרופפות הסגר כאן, אחרי יותר מחודשיים של בידוד יצאנו למסע קרוב לבית. שוטטנו בערים קטנות מהזן שאיטליה התברכה בו, ערים המכילות את האדם במידה האנושית, ערים שבהן גרים בין אלף ל-15 אלף תושבים, והן רבות ומפוזרות בכל המחוזות. בעינינו הן יוצרות את המארג האנושי הרגוע והאיטי המאפיין את הארץ הזו שאוהבי השקט והפרופורציות כמונו מעריכים.

רבות מערים אלו נוסדו בעת העתיקה, בימי האטרוסקים והרומאים, ובהמשך התפתחו בימי הביניים אחרי מגפת הדבר השחור. ממרכז קטן וצפוף של מבנים צמודים אחד לשני, העיר הלכה והתרחבה, ובמאות המאוחרות יותר נוספו לה גם ארמונות סוחרים ומשפחות אצולה שהיו מעמודי התווך של חיי החברה העירונית הקטנה.

זה סוג מודל מייצג של עיר בזעיר אנפין: מכיכר השוק, אליה הגיעו, לפני עידן הסופרמרקט, מגדלי הירקות ויצרני המזון מכפרים סמוכים למכור את מרכולתם, ועד הדואומו והרחבה שלפניו או התאטרון המקומי שבו הציגו את האופרות שהיו הבידור הפופולרי במאות ה-17 וה-18.

בכל עיר יש גם גינה עירונית שנעים ללכת בה תחת צילם הרחב של עצי הערמונים העתיקים, או כיכר מרווחת ובליבה המזרקה העשויה משיש שלידה מתרעננים בערבי הקיץ החמים, או מבנה עליו מתנוסס השעון שבעידן שקדם לשעון היד הפרטי בישר את השעה לצד צילצול פעמוני הכנסיה בשעות הקבועות לאורך היממה.

בהעדר אנשים ברחובות וללא התנועה מסיחת הדעת, המבנים מקבלים משמעות חזקה יותר. מתגלה לעין צניעות הסגנון של הארכיטקטורה המקומית, ובה כל בית מכבד את הבית שלידו ולא רוצה להאפיל עליו, והגוונים של הקירות יוצרים הרמוניה ציבעונית נעימה.

שומעים פתאום את המים הבוקעים מהפונטנה הקטנה, או ה״ברזייה״ החצובה בשיש של מי שתייה המיועדים להרוות את צימאונו של ההלך המשוטט, שאינו צריך באיטליה לסחוב איתו בקבוקי שתיה. הרחובות מקושטים בברזיות עתיקות, בנות 300 או 100 שנים, כל אחת מעידה על רגע אחר בהיסטוריה של המקום. אז מה חסר בהן בערים קטנות והנעימות האלו, שהצעירים עוזבים אותן לטובת הערים הגדולות האנונימיות כמו רומא או מילנו? קסם האפשרויות הקוסמופוליטי, וכמובן יותר הזדמנויות לעבודה ומבחר רחב של מוסדות לימודים, מקומות בילוי.

בערים הקטנות אפשר לגלות מחדש את האיזון בין סגנונות החיים השונים: במקום קטן שבו כולם מכירים ומברכים אחד את השני לשלום ברחוב, בעל הבר יודע כבר מזמן איך אני אוהבת את הקפה שלי, ולא צריך להכריז על שמי בכריזה כמקובל ברשתות הקפה המסחרי. גם במסעדה העממית ניתן לאכול כמו בבית ולשלם על ארוחה דשנה כמו על סנדוויץ׳ בעיר גדולה.

צעדנו השבוע ברחובות עיר שניתן להקיף בטיול ערב רגוע בשעה של הליכה נעימה. בסימטאותיה הצרות לא נוסעות מכוניות, ושקט נעים עוטף את הרחובות. הצפיפות של הבניה והעובדה שחלון ניצב מול חלון והשכנים יכולים כמעט לגעת אחד בשני לא מעלים כאן את מדד האגרסיביות.

השבוע גם כאן הדממה הייתה יותר דוממת ממה שאנו מכירות. לא מצאנו אף אחד שירד לכיכר. הברים היו סגורים וכך גם המסעדות הקטנות. ירד הסורג גם על החנויות הזעירות המקומיות שעוד נותרו ברחובותיה, וכבר נאבקו על קיומן עוד לפני בוא המשבר הנוכחי, כי גם הערים הקטנטנות הללו סובלות מפגעי הזמן והגלובליות, כמו קניות באינטרנט או במרכזים מסחריים שצצים בסביבה. עכשיו, כשהכל נסגר, אולי אנשים ישימו לב שהבחירות הכלכליות והיומיומיות שלהם כמעט הובילו לחיסול המסחר הזעיר שהוא החמצן הזורם בעורקי כל עיר. כי פתאום כשנעלמו העסקים הקטנים מה נותר לייחד את אותו מקבץ מבנים ורחובות הקרוי עיר?