מסע חדש לאופנה

לונדון, מאי 2020.

חודשים אחרי שהקורונה נכנסה לחיינו, רחובות העיר חזרו לאיזה סוג של שגרה: עדיין רואים אנשים מסתובבים בלי מסכות, בתי הקפה פתוחים לקנות טייקאווי, התור מחוץ לבית המרקחת התקצר, ואפילו דוכן הפרחים השכונתי חזר לפעול. אך הנעדרות-הנוכחות הן כמובן החנויות, ובעיקר חנויות הבגדים, שעדיין סגורות ועתידן לוטה בערפל. האם בפעימה הבאה של שחרור הסגר הן יפתחו? ומי ירצה לקנות בגדים שזה עתה מדד מישהו אחר, חולה בפוטנציה? באיטליה, לקראת פתיחת החנויות בשבוע הבא, פירסמו הנחיות דרקוניות לחיטוי הבגדים בין כל מדידה ולשמירת מרחק בין הקונים והמוכרים. בארץ החנויות כבר נפתחו ושוב נרשמו תורים בזארה, כאילו לא הייתה קורונה מעולם.

הגישות השונות לפתיחת חנויות האופנה אחרי הסגר מעוררות שאלה עקרונית יותר: מה עתיד תעשיית האופנה? האם המעצבים ישרדו, והאם ישארו לקוחות בין מיליוני המובטלים החדשים? לפי התקדים בתל אביב, לא ברור שהמשבר הבריאותי והכלכלי חנק את הרצון של האנשים לקנות: למרות שיש כאלה שכבר הספידו את האופנה המהירה והזולה, נראה שיש לה עדיין לקוחות. אך זו הייתה אולי התלהבות ראשונית, וקשה לדמיין שאנשים שמתקשים לפרנס את משפחתם יתמידו ברכישות בגדים בעתיד הקרוב.

מעניין שדווקא בתחום האופנה המשבר עורר התאגדות: תופרי בגדי כלות ישראלים מבכים על מר גורלם כשעונת החתונות הסתיימה לפני שהתחילה, ובאנגליה מעצבים קטנים הצטרפו לקריאה מרוכזת לממשלה לחלק להם מענקים בשווי כולל של מיליון ליש״ט (שכמובן מתחלקים בין מאות בתי עסק). אך שלא במפתיע, המרוויחים העיקריים מהמענקים הממשלתיים הם שוב קמעונאי האופנה הגדולים: בעלי רשתות אופנה ישראליות, שמייצרות בזול בסין ובהודו, הצליחו לסדר לעצמם מיליארדי שקלים מהמדינה, שבאופן אירוני לא העניקה תמריצים דומים למפעלי טקסטיל ואופנה שהיו מייצרים בארץ בפריפריה, העסיקו אלפי עובדים אך פשטו את הרגל מזמן, בגלל התחרות מסין. כך המדינה עוזרת לחזקים, ושוב מערערת את התעשייה הקטנה שעוד מעצבת ומייצרת בגדים בארץ עם עובדים מקומיים ובעלויות גבוהות.

אולי המשבר יעורר את המעצבים לתקן את הבעיות העמוקות של עולם האופנה:הגלובליזציה הקלה על הייצור הזול באסיה על חשבון זכויות העובדים, ושבועות האופנה בבירות העולם הפכו לקרנבל יקר במיוחד המנותק ממה שאנשים לובשים (או רוצים ללבוש) ב״חיים האמיתיים״. מעצבים כמו דריס ואן נוטן וארמני כבר הודיעו שנמאס להם מתצוגות אופנה המוניות ויקרות, עמוסות ידוענים בעלי חשיבות עצמית, והם ימצאו דרכים אחרות להציג את הבגדים שהם יוצרים. זה המסר הסימבולי שמעביר גם השער של מגזין ווג, בפעם הראשונה כולו לבן ללא פנים אנושיות אולי כמו דף ריק המבקש להכתב מחדש.

השבתת התעשייה הדגישה את מה שבאמת חשוב ומשמעותי בעולם האופנה:האיכות, היופי, הקשר עם הלקוחות והעיצוב. בעולם שמתנהל בצילה של מגפה, אלה הדברים שכדאי שישרדו. יש מעצבים שימשיכו לפעול ויש כאלו שלא, אבל מה שחשוב באמת זה להבטיח את אורך החיים של העיצוב האיכותי, של בדים טבעיים ומשובחים, של גזרות טובות שמתאימות לנשים אמיתיות. לקוחות האופנה ירכשו אולי פחות, ולעיתים רחוקות יותר, אבל יש לקוות שהן עדיין ירצו לקנות בגד טוב. אם יש לקח ממשבר הקורונה למעצבי האופנה, הוא כמה תובנות פשוטות ומשמעותיות. אולי יותר מעצבים ויוצרים יבחרו במודל שלנו: לא לייצר יותר מדי, לתת מענה אישי לצרכי הלקוחה הספציפיים, ליצור בגד לטווח ארוך, למזער נזקים לטבע, להשתחרר ממודל יופי אחיד ומעוות, לקבל את הגיל ואת המראה הטבעי של האשה, להשקיע בחומרי גלם מעולים במקום בפרסום ודוגמניות. עכשיו אולי כל זה יקרה, כתוצאה מחיפוש קולקטיבי של דרך חדשה לצמוח מהמשבר.

איורים: אילנה אפרתי, כל הזכויות שמורות.

8 תגובות ל-“מסע חדש לאופנה

  1. הלואי הלואי שיקרה השינוי בגישה לאיכות, איכות הבד, איכות התפירה, ובכלל בקו המחשבה של מה מתאים ונכון לאקלים ולנו, לצערי כמו שאני רואה את מה שקורה סביבנו שבועיים ראשונים של חזרה לשגרה, הזכרון קצר ושוב התשוקה הצרכנית, שמונעת גם מתוך תחושה של פיצוי עצמי, רומסת כל תובנה שעלתה בימים של ההסגר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s