איטליה, 2 במאי 2020

אתמול ציינו ברחבי העולם את חג הפועלים. בארצות רבות זהו יום שבתון, וגם באיטליה, אף שהשנה החגיגות התעמעמו בגלל הסגר ואיסור על התקהלות. גם ההופעה הגדולה המסורתית מכיכר סן ג׳ובני ברומא, ה׳קונצ׳רטונה׳, עברה לשידור בטלוויזיה, ומיטב הזמרים שרו מהבית.

איטליה, שחברה בקבוצת עשר המדינות המתועשות, סופגת בעשורים האחרונים קריסה של מפעלים רבים בשל מעבר הייצור לסין ומדיניות מסחר גלובלית. סין עלתה למקום הראשון מתוך העשר והיא המדינה התעשייתית עם נפח היצור הגדול בעולם שעומד על 28.4%. הכוח הסיני שנראה מובן מאליו ביומיום בלט לעין במיוחד במשבר הנוכחי, כשהתברר שכמעט כל ייצור המסכות הרפואיות בעולם מרוכז בסין. גם הסינים, שעוד לא שמו מאחוריהם את העבר הקומוניסטי, חוגגים את היום הזה במלוא הרצינות, אף שמקורו ההיסטורי דווקא לא קשור כלל לקומוניזם. באחד במאי חוגגים הפועלים את החוק שמסדיר שעות עבודה ומנוחה, שהושג אחרי מאבקי דמים של עובדי מפעלים בשיקגו בשנת 1866. כיום, סין אינה מהמדינות המובילות בזכויות עובדים (או בזכויות אדם בכלל). זכויות העובדים נרמסות גם במדינות תעשיתיות אחרות באסיה כמו הודו, או בכלכלות נחשלות כמו בנגלדש שם תאגידים גלובליים מנצלים את העובדים המקומיים. לעומתן במדינות במערביות העבודה הולכת ומצטמצמת כי זכויות העובדים גרמו לעליות שכר, שהורידו את רווחיות המפעלים. באופן אירוני, ניצחון הפועלים שהושג במאמץ כה רב העניק יתרון למדינות האסייתיות שלא מכבדות את זכויותיהם, בחסות פוליטיקאים נאוליברלים שנתמכים על ידי בעלי ההון התאגידיים. מעט נותר ממצעדי האחד במאי ומשמחת העובדים בעולם. היום אנו שומעים על תאגידי אופנה זולה, כמו יוניקלו או גאפ, שביטלו הזמנות של בגדים שכבר יוצרו על ידי מתפרות אסייתיות, ומסרבים לשלם עליהן. גם אותן פרוטות לא יגיעו לתופרות.

חגיגת יום העבודה בתקופת מגיפת קורונה וירוס היא אירונית במיוחד, כי כל העולם כולל סין משותק ואזרחי המדינות מכונסים בבתיהם. המגיפה העניקה לפועלים זמן פנוי בשפע שאולי איפשר לחלקם למצוא עשייה מעניינת שונה מהרוטינה היומית. רוב הפועלים מושבתים מעבודה ושומרים על ריחוק חברתי, מלבד, כמובן, עובדים חיוניים למשק שמסכנים את חייהם למען הכלל, כמו רופאים, אחיות, וגם אנשי ניקיון או שליחים. שאר האנשים נותרו בבתיהם לתהות האם ימשך הסדר הקיים בו ילדים הולכים לבית ספר וההורים לעבודה. כבר עכשיו הפערים בין העובדים במגזרים השונים בולטים לעין, כשעובדי ה״צווארון הלבן״ נהנים מיתרון העבודה מהבית, גם בתנאי בידוד לעומת ״עובדי הצווארון הכחול״ היצרניים, הפועלים במפעלים ובתי החרושת שיתכן ולא יהיה להם לאן לשוב כתוצאה מהמשבר.

העבודה מהבית מעוררת שוב מחשבות על הערך הכלכלי והחברתי שב״עבודות הבית״, שלרוב נופלות בחלקן של נשים. כשהילדים בבית כל היום, ולא ברור מתי יחזרו ללימודים, מתגלה שוב היקף המאמץ היומיומי שבניהול משק הבית: בישול, ניקיון, כביסה, טיפול בילדים ואף הוראה ותעסוקה. עכשיו, כששני ההורים בבית, השיוויון בין המינים עומד שוב למבחן: מי יקדיש יותר זמן לטיפול בילדים ומי יבלה את היום בשיחות זום ועבודה במחשב? גם בבתים בהם שני ההורים עובדים, רוב הנטל נופל בדרך כלל על האם, ואולי עכשיו זו הזדמנות לחלוקה שיוויונית יותר.

יש מדינות בהן עולה שוב הרעיון של משכורת בסיסית לכל, שתאפשר לחלץ אנשים מעבודות שאינם נהנים מהן ובוודאי לא נעשות בשמחה וביצירתיות. זה אולי רעיון אוטופי, אך זה חזון שעשוי בכל זאת לתרום לצמצום עודפי היצור, שיפור האקולוגיה, הקטנת הצריכה המלאכותית ועידוד הייצור האיכותי והאיטי. אולי יש מקום לסבסד בדרך זו בתי מלאכה וארטיזנים שאוהבים את העבודה שלהם ואת המפעלים הקטנים שבמצב הקיים לא מסוגלים להתקיים.

מצעדי פועלים היסטוריים מעוררים עניין גם בזכות הלבוש: בגדי פועלים, פשוטים ופונקציונליים בעיצובם, הם בעינינו מעוררי השראה. בגדי פועלים במאה העשרים התאפיינו בסגנון מינימליסטי ונוח, ונקראו בגדי ׳צווארון כחול׳, מושג שהפך למעמד חברתי חובק עולם. מקור השם בצבע בד הכותנה ממנו היו עשויים בגדי הפועלים המתאימים לעבודה יומיומית, בגדים לרוב מחויטים תפורים באיכות טובה כדי שישרדו שנים ארוכות. לא מדובר בטרנינג או טייץ מחומרים סינטטיים. עכשיו, כשכולם עובדים מהבית, נראה שאין סיבה יותר לצאת מהפיג׳מה. אבל אולי דווקא זו הזדמנות להזכר בעושר של בגדי הפועלים ההיסטוריים, ולהתעקש להתלבש בבגדים איכותיים, נוחים ופונקציונליים גם לשיחות הזום היומיות מול מסך המחשב בסלון.