איטליה, אפריל 2020.

אנו חיים בימים דרמטיים, ימים שמעורבים בהם חרדות קיומיות, איום, בידוד ומתח אבל גם הרבה זמן פנוי למחשבות. זמן למחשבות: פריווילגיה שנעלמה מחיי האזרחים המודרנים העירוניים הסובלים מהסחות דעת מגוונות, משועבדים לעבודה מהבוקר עד הערב, וחוזרים הביתה בפקקי התנועה, עייפים מדאגות הפרנסה והיומיום שמהדהדות בראש גם כשהוא מונח על הכר במיטה.

חווית הניתוק מהפעולות השגרתיות היא התחלה שאפשר לנצל אותה לשינוי, השינוי שכל אחד מאיתנו חלם לעשות. בזמנים אלו מתברר יותר מכל קוצר החיים. אז מתבהרת תמונה יותר ברורה שמזמינה לצאת מאפאטיות החיים המודרניים, שבמרכזם נוכחת השיטה הקפיטליסטית החזירית שמחנכת להאמין ב״צמיחה כלכלית״ (שמטיבה עם בודדים). הסגידה החומרית, תרבות הצריכה, התעלמות מהרס הטבע, אגירת חפצים, הדחקה והכחשה של הזיקנה: כל אלה איבדו ממשמעותם עם בוא המגפה שהגדירה מחדש את משמעות החיים והגיל. גם הטבע היה זקוק להפוגה: בגן אנחנו פוגשות מחלות בצמחים, שהתעצמו בשנים האחרונות. כפי הנראה הוירוסים התוקפים את הצמחים נעשים יותר עמידים בעקבות שימוש יתר בקוטלי עשבים וכימיקלים. חולשת החיסוניות של הצמחים דומה לחולשה האנושית.

זמן שינוי

אפשר אולי לקוות שכשנצא מהטראומה של וירוס הקורונה שאנו חווים כרגע יופיעו ניצני השינוי שאנו זקוקים לו, שכרוך במודעות, בהבנה ובאחריות למעשינו ולבחירות שלו, כמו שכתבנו כאן להחלטות שאנו מקבלים מול הטבע, שאנו חלק ממנו, יש השפעה שמתבררת לנוכח המגיפה העולמית, שאינה פוסחת על צבע עור, מעמד וארץ מוצא. המגפה אינה זרה, היא חלק מאיתנו ובזכותינו היא מתקיימת כי כולנו ריקמה אחת. הוירוס המאיים לא מכיר בגבולות לא מדיניים ואף לא בגבולות בצורת חומות פיזיות: המגיפה פוגעת בכולם עכשיו כשהמדינות מסתגרות בגבולותיהן ומפנות עורף לאירגונים בינלאומיים שמתגלים בחולשתם. כשנסגרים הגבולות, כל מדינה מתבודדת לעצמה. גם העשירים שתכננו לברוח במטוסים פרטיים למקומות נידחים נותרים חשופים כמו כולם למגיפה.

אך כמובן, העניים והחלשים נפגעים בעוצמה רבה יותר: הבידוד החברתי בלתי אפשר לתושבי שכונות צפופות ועניות (כמו שרואים עכשיו בבני ברק). גם אסירים בבתי כלא מוזנחים או מהגרי עבודה ללא חוסן כלכלי ורפואי הם אוכלוסייה בסיכון גבוה במיוחד. כמו תמיד, האנשים שמוזנחים כל השנה, סובלים יותר מכל גם בעת מגפה. זה הזמן לחשוב מחדש על משמעות הגלובליות. אולי מחר נפנים את המשמעות האמיתית של המושג גלובלי: לא רק בהיבט הכלכלי מסחרי כמו שהתרגלנו לחשוב עד היום, אלא דווקא בהיבט האנושי ובשינוי סולם הערכים שלנו.

איפה העשירים …

ונחזור רגע לעשירים שידעו לנתב את רווחיהם למקלטי מס, לבעלי חברות האופנה המהירה והזולה לדוגמא כמו זארה וHM , שהובילו את ניצול העובדים במדינות העולם השלישי (אותם עובדים עניים וחסרי זכויות במפעלים בהודו למשל שיוצאים עכשיו בהמוניהם ברגל או בכל דרך מהעיר ושבים לכפרים). מפתיע שהבעלים העשירים של אותן חברות בינלאומיות שאחראיות לזיהום האוויר והקרקע, היום בזמן המצוקה העולמית קולם אינו נשמע וגם לא ניכרת נדיבות ליבם. אחדים, כמו ריצ׳רד ברנסון בעלי וירג׳ן, עוד דורשים מימון ועזרה מהמדינה. אולי זה הזמן להשיב תרומה לחברה ממנה הם מתקיימים?

סולידריות

איטליה מעלה אסוציאציות הקשורות ליופי, תרבות, אוכל טוב, חופשה. עכשיו היא נמצאת בחזית האירופאית של המגיפה והעולם כולו עומד משתומם מול היקפי החולים והמתים בצפון התעשייתי הסובל כבר עשורים רבים מבעיות של עולם שלישי: צפיפות, מפעלים מזהמים, ואיכות אויר בעיתית ביותר בערים כמו מילאנו, ברשיה, ובחבל ונטו התעשייתיים. לעומת בתי החולים המתקדמים והמודרניים בצפון איטליה, מערכת הרפואה העממית נזנחה. כשבתי החולים משמשים לניתוחים יקרים ולרפואה פרטית, אפשר להבין את ההשקעה התקציבית בהם. אך עתה מסתבר המחיר הגבוהה של הבחירה הזאת בעיתות משבר. זה כמובן מצב מוכר ברבות ממדינות שבחרו בקפיטליזם נאו-ליברלי על פני מדינת הרווחה: לאור המצב הזה הוקם בתוך שבוע בית חולים במרכז הירידים של מילאנו, בעזרה לפחות חלקית של עשירי העיר שתרמו מיליונים לציוד רפואי בסיס כמו מסיכות וביגוד.

אלופת העולם בשחייה תרמה את הפרסים שקיבלה, הבלוגרית הידועה קיארה פרני ובעלה הזמר פדז הרימו קמפיין התרמה של מיליונים, וגם ג׳ורג׳ו ארמני, יליד ברשייה שעשה את הקריירה שלו במילאנו, תרם מיליונים לבתי החולים. השבוע הוא אף השבית את מפעלי הבגדים המקומיים שלו לטובת יצור בגדים חד פעמיים לעובדי בתי החולים באיטליה. בעקבותיו גם ולנטינו, גוצ׳י, ורסצ׳ה, משפחות בנטון ואניילי התגייסו לעזרה, בעשרות מיליונים. אך העזרה האמיתית באיטליה לא באה דווקא מהעשירים במיוחד: גילינו את הסולידריות האיטלקית גם בחיי היום יום כשמתנדבי ארגון ההגנה האזרחית (האחראי לסיוע לאוכלוסיה בעתות משבר) פועלים בכל הערים, העיירות והכפרים ואחראים בין השאר על חלוקת מזון ותרופות לאנשים שלא יכולים לצאת מהבית. למעשה כל הפעילות היא אזרחית ומנוהלת באמצעות מפקדת ההגנה האזרחית והצבא אחראי רק על שמירת הסדר בערים הנמצאות תחת סגר.

שחר גיאופוליטי חדש

ראש ממשלת איטליה ג׳וזפה קונטה מנהל את המשבר באופן קר ורציונלי (אולי דווקא בגלל שאיננו נבחר ציבור אלא מינוי של שתי המפלגות הגדולות שלא הצליחו לבחור ראש ממשלה). הוא קיבל החלטה לא פשוטה לשתק את המדינה כולה ואת הכלכלה כדי לעצור את התפשטות הוירוס שנראה שיצא משליטה. אך מדינות האיחוד האירופי, בחלקן בעלות כלכלה חזקה כמו גרמניה והולנד, מפנות כתף קרה ומתעלמות מהקשיים ומצוקת המערכת הרפואית האיטלקית. נשמעים קולות כמו …״לא נשלם את החובות האיטלקים…״ או תלונות שפקידים איטלקים מרווחים יותר מעמיתיהם ההולנדים לכן אין מה לעזור להם. קונטה מבהיר שהסולידריות שהוא מצפה מהאיחוד היא על בסיס ההסכמים לערבות הדדית ולא נדבה לכיסוי חובות, אך אפילו ג׳סטה קטנה לא מגיעה ממדינות כמו שבדיה, דנמרק או נורווגיה. קשה לפספס, לעומת זאת, את הצילום של מטוס סיני שנחת ברומא לפני כשבוע והביא צוות רפואי ועשרות טונות של ציוד רפואי או את קבוצת הרופאים הקובנים שמתמחים במגיפות וקבוצת החיילים הרוסים מומחים לטיהור בתי חולים. הרשים במיוחד הנאום מרגש באיטלקית של ראש ממשלת אלבניה (שהוא אמן במקצועו) שאמר שלא עוזבים ידיד בשעת צרה כשהוא מלווה צוות רופאים אלבנים שהגיעו השבוע לעזור לבתי החולים של בארי בדרום המדינה. פעם בארי הייתה יעד מבוקש למהגרים אלבניים עניים, ואילו עכשיו הם חוזרים אליה כרופאים נדרשים.

קצת באיחור נראה שהבור הפוליטי שיושב בבית הלבן בראשה של המדינה החזקה בעולם הודיע אמש על משלוח ציוד רפואי לאיטליה בערך של מיליוני דולרים, בעוד המגפה משתוללת גם במדינתו. אין ספק שהקורונה תהיה מבחן אמיתי לסולידריות האירופאית: האם הערבות ההדדית באמת תתגבר על הדעות הקדומות ומשטר החוב הנוקשה? מלבד הבריאות, הכלכלה והרווחה, הקורונה מטלטלת גם את הסדר הפוליטי העולמי הקיים. התוצאות של המשבר עדיין לא נראות לעין, וקשה לחזות אותן. גם אם אחרי הקורונה העולם ישוב להרגליו הישנים, כדאי לנצל את ההזדמנות לחשוב מחדש על הערכים והעקרונות המנהלים את חיינו, ואולי לשנותם.

צילומים: מתוך האינסטגרם של עיתון קורירה דלה סרה