סן רמו, פברואר 2020.

סן רמו עיירת נופש ציורית ומנומנמת השוכנת לחופי הריווירה האיטלקית (הידועה גם בשם ״ריווירת הפרחים״). פעם בשנה, העיירה מתעוררת מתרדמתה הנוחה, וזה קורה דווקא בחורף, בחודש פברואר השמח, חודש של קרנבלים, מסיכות, תהלוכות וממתקים ייחודיים. בין קזינו סן רמו המפורסם ואולם אריסטון המפואר, רחובות העיירה סן רמו Sanremo מתעוררים לחיים לכבוד ׳הפסטיבל׳ il festival di Sanremo, או בשמו המלא, פסטיבל השיר הפופולרי , il festival della canzone popolare שמתרחש בעיר פעם בשנה מאז 1950.

כמו הרבה מיזמים באיטליה, גם הפסטיבל הוא תוצר של עידן הצמיחה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ונועד לשקם ולקדם את הכלכלה, התיירות והתרבות המקומית. במהרה, פסטיבל סן רמו הפך למסורת ונחגג כל שנה באדיקות. על בימתו שרו ושרים כישרונות חדשים וותיקים. צעירים רבים יצאו מאלמוניות וזכו לקריירות מצליחות ביניהם טוני הקטן, ריטה פבונה Rita Pavone, אנדראה בוצ׳לי, ארוס רמאצוטי Eros Ramazzotti, טיציאנו פרו Tiziano Ferro, ורבים רבים אחרים שהתחרו על תואר השיר המנצח.

השבוע פסטיבל סן רמו חוגג שבעים שנה, בחמישה ערבים של הופעות נוצצות במיוחד. גם אחרי שנים רבות הפסטיבל חי ובועט ומזכיר לעולם איך הוביל את התפתחות תרבות המוסיקה הפופולרית האיטלקית, תמיד בשידור ישיר בערוץ הטלוויזיה הממלכתי האיטלקי, ישר אל הסלון של כל בית. כך הפך לשחקן ראשי בהפצת המוסיקה הפופולרית האיטלקית במדינה וגם במדינות העולם. בשנות השבעים, גם הערוץ הראשון בטלויזיה הישראלית שידר את הפסטיבל ובהשפעתו גם בארץ נוסד פסטיבל זמר שנתי שהתקיים מספר שנים. אבל אם בארץ פסטיבל הזמר התפוגג ונעלם, באיטליה המסורת נשמרה, ולמרות הזמנים החדשים והתחרות העזה על זמנם הפנוי של הצופים, השידור עדיין נמשך חמישה ערבים, מתשע בערב ועד שתיים לפנות בוקר, ומארח אמנים, עיתונאים, יוצרים ומפורסמים רבים ומגוונים שיורדים אל הבמה בגרם מדרגות תלול ודרמטי. הפסטיבל הוא מדורת השבט האיטלקית האולטימטיבית המשקף באופן מהימן תהליכים חברתיים ופוליטיים, סגנון לבוש, עיצוב במה, תאורה, וכמובן מוזיקה.

Photo by Maurizio D'Avanzo/IPA/Shutterstock

הרבה מצקצקים בלשונם: יש מבקרים שחושבים שהפסטיבל כבר מיושן, וכל הפורמט קצת דהוי: נשים אלגנטיות, גברים בטוקסידו, שירים ובדיחות אל תוך הלילה, משולבים בתחרות שירים עם תזמורת חיה, ממש כמו בימי הזוהר של שנות השישים. זמרים בינלאומיים גם הופיעוֿ ובראשם מיקה, שאף הגדיל ולמד איטלקית רצוצה לכבוד הארוע, ואלקטה, כוכבת הטלויזיה האלבנית, באה להציג את השירים מלאת אנרגיה והתלהבות. יחד עם זאת, קשה לומר שמהפכת הפמיניזם הגיעה לאיטליה של סן רמו, שם השמרנות חוגגת והמחמאה הגדולה ביותר שאישה יכולה לקבל היא ׳בליסימה׳.

השנה הוסיפו כמה חדשות, כמו נאום פמיניסטי של העיתונאית הפלסתינית-איטלקיה רולה ג׳ברל, רוברטו בניני במונולוג ארוך על שיר השירים התנ״כי (ששבר את הרייטינג עם יותר מ50% צפייהֿ), כריסטיאנו רונלדו בקהל ואשתו ג׳ורג׳ינה בריקוד טנגו חושני, ועיתונאית ספורט נוצצת בנאום נרגש על יופייה של סבתה, שישבה בקהל. הנאום נראה חתרני כמעט מול תופעות כמו אורנלה ואנוני הותיקה, שפניה המשופצות והמנופחות איבדו כל צלם אנוש. אמנם בגיל 85 היא עוד מופיעה על הבמה, אך המראה שלה מזעזע ומעציב. הניגוד ניכר בינה לבין שחקנים כמו בניני וזמרות כמו ג׳אנה נאניני שלא נראו ממורקים או משופצים אך ריתקו את הקהל. גם קבוצה של זמרות הרוק המובילות באיטליה עלו לבמה להציג את המופע החדש שלהן, שיהיה ארוע התרמה גדול נגד אלימות כלפי נשים. כל אישה שהופיעה על הבמה זכתה גם לזר פרחים צבעוני, כמחווה לעיר סן רמו, שכלכלתה התבססה פעם על חקלאות הפרחים.

אבל בעינינו אחד הדברים המרגשים בפסטיבל הוא המקום והכבוד לאמנים שאינם עוד ולאלו שהזדקנו ועדיין מוזמנים לשיר או לפחות לומר כמה מילים על הבמה לצד צעירים בני גילם של נכדיהם. לצד שירים חדשים, מושמעים גם ביצועים אקטואליים לשירים קלאסיים שכיכבו במהלך שבעת העשורים האחרונים על בימת הפסטיבל. כמו תמיד באיטליה, העיצוב הכללי ועיצוב התלבושות הוא חלק חשוב בחזות הפסטיבל: המנחים מופיעים תמיד מעונבים בחליפות גזורות היטב עם פפיון ונעלי עור ממורקות. פה לא נראה ג׳ינס ממורטט או טריקו מכובס לעייפה, וגם הזמרים הצעירים וה׳אלטרנטיבים׳ משקיעים בלבוש מפתיע, שניכרת בו מחשבה ותכנון.

השנה בלטה ההשקעה בסיגנון בגדי הגברים לעומת בגדי הנשים המאכזבים. המנחות והזמרות התאפיינו בסגנון שיפוני מתאמץ ומיושן, ורק מעטות הציגו לוק מקורי או חדשני. לעומתן, בלטו הגברים מהמנחה ועד הזמרים בדגש על מרקמי הבדים המקוריים. לא עוד חליפות מבדי צמר שטוחים וקלאסיים, או טוקסידו שחור מיושן. אמדאוס, גבר נאה בשנות החמישים של חייו והמנחה הראשי של הערב, הוביל את המראה המטורזן: הוא בחר להתלבש אצל החייט הפרטי שלו למרות הצעות וחיזורים מבתי אופנה מובילים.

בכל ערב החליף אמדאוס מספר פעמים את הטוקסידו שנראה מחויט באופן מדויק ויצוק על גופו. בדי הז׳קט נעו בין ז׳קרד פרחוני עם חוטי זהב וכסף שהוסיפו ברק ועומק לדוגמא, ועד ואריגת חברברות נמר בגווני בורדו עמוקים, או שילוב של חוטי כסף וחוטים שחורים בדוגמת נופים ורטיקלית. גם מקומה של הקטיפה לא נפקד והיא הופיעה בגוון כחול עמוק או בורדו. גם הזמרים הופיעו בלבוש שונה ויחודי מחליפות בצבעוניות טוטאלית בגוון פוקסיה או תפוז ועד מערכות מתוחכמות שמשלבות לבוש עדכני וספורטיבי עם מגע אמנותי מושקע. הזוכה של השנה שעברה, מחמוד עם השיר ׳סולדי׳, הצליח לסחוף מאזינים בכל העולם, וגם בארץ. לא נותר אלא לחכות לתוצאות ההצבעה הערב, ולגלות בין קולות הקהל בבית והשופטים באולם, מי הזוכה בתחרות השנה.