לונדון, ינואר 2020.

גם יותר ממאה שנה אחרי המצאתם, מועדוני הלילה עדיין באופנה. ברחובות סוהו, דאונטאון מנהטן, הארלם או פיגאל, אפשר עדיין למצוא בליינים שיוצאים לרקוד ולבלות בהיכלי קטיפה אדומה או בברים אפלוליים. עולם הלילה נחשב לממלכתם של האמנים, מקימי המחאות הפוליטיות, והיוצרים האוונגרדיים. האם זה עדיין כך גם היום, או שתרבות הקברט האלטרנטיבית נזנחה לטובת חיי הלילה של המיינסטרים הפופולרי?

Schlichter, Rudolf 1890–1955.
“Damenkneipe” (Women’s Pub) c. 1925

השבוע יצאנו לבלות גם אנחנו, בערב הסגירה של תערוכה יוצאת דופן במרכז הברביקן בלונדון, שסוקרת את ההיסטוריה והתרבות של מועדוני הלילה והקברטים ברחבי העולם. התערוכה האמביציוזית סקרה את תרבות חיי הלילה במאה ה-20 בערים שונות בעולם, מברלין ועד ויינה, מלונדון ועד פאריז דרך טהרן והארלם. בכל מקום, הסגנון התרבותי, המוזיקלי והויזואלי שונה, אך כל המועדונים והקברטים היו חלק מפרויקט גלובלי שנועד להחיות את הלילה ברוח אמנותית חדשנית, להביא את המודרניות לתרבות הבילוי ולהעביר מסר פוליטי דרך מוזיקה ועיצוב.

התערוכה מתפרשת על שתי קומות, ובכל חדרון מוצגת תרבות מועדוני הלילה בעיר אחרת בעולם. אלה היו לא רק מקומות בילוי, אלא מעיין ׳מניפסט׳ אמנותי ופוליטי:מהפוטוריזם ברומא, דרך דה סטיל בשטרסבורג, והזהות התרבותית השחורה בהארלם, בכל מקום מועדון הלילה זיקק את המסר הפוליטי והאסתטי של התקופה.

לא תמיד המועדונים זכו להצלחה: בשטרסבורג תאו ואן דוסברג עיצב מועדון לילה ברוח הגיאומטרית והמינימליסטית של דה סטיל, שלא הצליח מבחינה מסחרית ונסגר אחרי כמה שנים. גם הקברטים האוונגרדיים של פאריז של תחילת המאה לא זכו להצלחה כלכלית למרות שקירותיהם צוירו על ידי אמנים נודעים.

התערוכה מתעדת את ההיסטוריה של הקברטים, אך החלק המעניין והמושך ביותר הוא דווקא החדרים שמשחזרים את העיצוב המקורי של מועדוני לילה מרחבי העולם. בערב, חדר הקברט של דה סטיל משטרסבורג התמלא מבקרים שבאו לשתות קוקטיילים (שעורבבו על ידי ברמנים לבושים לבן בחדר מעוטר אריחי קרמיקה מתחילת המאה העשרים).

הם האזינו למופע ג׳אז חינמי, שהפיח חיים חדשים בחללי המועדון המעוצבים. כמו מסע בזמן למאה שעברה, התערוכה הייתה יותר מאוסף מיצגים ארכיוניים. העיצוב קם לחיים, ורוח המחאה המשוחררת של מועדוני הלילה השתלטה על המוזיאון. איך נראים מועדוני הלילה של היום? האם גם הם מבטאים כמיהה לשיוויון, חופש ושחרור, כמו אלה בטהרן, ניגריה או לונדון? מי הקהל שמבקר בהם, ואילו אמנים מעורבים בעיצובם? אולי בעוד מאה שנה, גם מועדוני הלילה של היום יזכו לתערוכה נלהבת.