מאטרה איטליה, דצמבר 2019.

השבוע יצאנו לבקר בעיר מאטרה (Matera) שבחבל בזיליקאטה בדרום איטליה. בסוף החודש עם תום שנת 2019, מאטרה תסיים את כהונתה כבירת התרבות של אירופה, והתואר ינדוד לעיר חדשה (גלזגו בסקוטלנד תשא את התואר בשנת 2020).

מה מיוחד בעיר המבודדת השוכנת בלב אזור רמות צחיחות על גבול חבל פוליה, מרוחקת מחופי הים, מתחנות הרכבת והנמלים, ורחוקה גם ממוקדי התיירות האיטלקיים קלאסיים?

אולי הבידוד הוא חלק מקיסמה של העיר המיוחדת הזו, שהשתמרה במשך אלפי שנים ונחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם. מאטרה בנויה באופן ייחודי, ומבוססת על ארכיטקטורה ספונטנית של מערות מגורים חפורות באבן גיר רכה. מקור האור והאיוורור לכל בית הוא פתח הדלת הקדמית בלבד. זהו אתגר מעניין מבחינת איכות חיים, בוודאי למי שמגיע מערים חדשות בהן בניינים מודרניים בעלי ארבעה כיווני אויר.אך עד זמן לא רב, החיים במערה היו הסטנדרט המקובל במאטרה במשך מאות שנים. היום, עיר ה״סאסי״ (אבנים באיטלקית) בולטת בזכות אסתטיקה של שיחזור מאד פוטוגני. זו עיר לבנה יפיפייה הבנויה בצפיפות מדורגת. בין הבתים בנויי האבן הבהירה, שבילים צרים מרוצפים אבנים מתפתלים וכמעט נעלמים בסבך קירות האבן הצפופים.

העיר המשופצת והנעימה של היום היא כמובן לא מאטרה של פעם, שנחשבה עד שנות השמונים של המאה הקודמת כעיר עוני נחשלת ומפגרת ביותר מוקפת כפרים נידחים ודלים. עדיין ניתן לראות צילומים מודפסים בשחור לבן של העיר במאה העשרים:ילדים יחפים משוטטים בסמטאות יחד עם חיות משק בית, תרנגולות או עיזים, עיר של עזובה, עוני, רעב ואבטלה. משפחות שלמות חיות ללא מים זורמים יחד בחלל אחד של המערה (שהיום נהפכה למלון יוקרה).

החיים במאטרה לא היו פשוטים או רומנטיים כללֿ:  בקיץ העיר לוהטת ומסנוורת בלובן האבן הצחיחה ובחורף הרוחות הקרות נושבות ומקפיאות את העצמות.

זו הייתה העיר שפגש, בשנת 1934, הסופר, הרופא והצייר האיטלקי היהודי קרלו לוי, שהוגלה לבזיליקאטה מעירו טורינו על ידי המשטר הפאשיסטי. לוי, שנודע בזכות פעילותו הפוליטית האנטי-פשיסטית והליברלית, בילה שנתיים בכפר הקטן אליאנו שליד מאטרה, ואף כתב על החוויה ספר ״ארץ שכוחת אל״ ‘Cristo si e’ fermato a Eboli' ששם את חבל הארץ הנשכח ׳על המפה׳.

גם היום, הספר שפורסם בשנת 1945 נקרא ככתב אישום מרתק וחשוב נגד הפוליטיקה והחברה האיטלקית, שהזניחה את אזורי הספר והותירה את תושביהם לחיות בדלות קיצונית לאורך מאות שנים, נטושים ונשכחים מכל. בספר, שעובד לסרט בכיכובו של ז׳אן מארי וולונטה, הגיבור מתאר איך ניסה לטפל במגפת המלריה שהשתוללה באזור, אך גילה שאין במאטרה אף לא מדחום פשוט לאבחון המחלה, או כל תרופה לטפל בה.

כמה שנים אחרי פרסום הספר, בשנת 1952, הרפובליקה האיטלקית הכריזה על פינוי תושבי העיר לשיכונים חדשים ומודרנים שנבנו בסמוך. העיר החדשה הייתה אמנם נוחה ומודרנית יותר, אך רבים מהתושבים הרגישו שהתרבות המקומית נזנחה בעיר העתיקה שננטשה ומתה. רק בשנות השמונים, איטליה הכירה בערך האמנותי והתרבותי של מאטרה, והחלה בשיפוץ העיר העתיקה והמערות כדי להשיב לה את היופי והאופי הייחודיים לה.

הסיפור של מאטרה הוא סיפור מעורר אופטמיות: כאן ניתן לראות שיחזור ושימור של מקום נחשל שהחיים בו היו שריד מעידן רחוק, חיים ללא שירותי תברואה ועם תמותת תינוקות מהגבוהות באיטליה. זה סיפור של קהילה שהצליחה להתגבר על התעמרות ממשלתית שנבעה ממחסור בהשקעה ובעניין תרבותי (רק השנה נחנכה בעיר תחנת רכבת). היום, העיר המשופצת בעלת האופי יוצא הדופן מככבת בסדרות טלוויזיה איטלקיות ואף בסרט ג׳ימס בונד החדש, בתור סיפור הצלחה המחבר בין היסטוריה עשירה לעתיד מבטיח.

צילומים: אילנה אפרתי.