המסע של מריה לאי

רומא, דצמבר 2019.

היום אנחנו שמחות לכתוב על אמנית שאנחנו מעריכות ואוהבות שנים רבות, מריה לאי (Maria Lai). מדי פעם ראינו עבודות שלה בתערוכת שונות באיטליה, כמו גם בביאנלה של ונציה 2017, אך השבוע הזדמנה לנו האפשרות לשהות ברומא ולבקר בתערוכה החשובה המציינת 100 שנים להולדתה של לאי. בתערוכה מוצגות באופן לא כרונולוגי כמאתיים עבודות, חלקן מעיזבונה של האמנית ומאספנים פרטיים וחלק מהן המוצגות לראשונה.

מוזיאון מקסי לאמנות עכשווית ברומא הקדיש חלל רחב ידיים לרטרוספקטיבה המכבדת את עבודתה של אמנית בעלת כתב היד הייחודי, שלא ציירה או ביטאה את עצמה באופן קונבנציונלי על גבי קנבס אלא יצרה יצירה רגשית אישית אך גם אוניברסלית ופורצת דרך במודרניות שלה.

לאי יצרה בחומרים שמתחברים בתודעה שלנו לעולמות נשיים כמו בדים, נולים, חוטים, אריגה, תכים, רקמות, תפירה.

מריה לאי נולדה בשנת 1919 באי סרדיניה בכפר הררי בשם,ulassai נידח אפילו במושגים של האי הנידח סרדיניה שהקודים החברתיים בו היו פטריארכלים ונוקשים. מקומן של הנשים היה מוגדר ומוגבל במשך דורות. תפקידן התרכז בהבאת ילדים לעולם וביצוע עבודות ומלאכות הבית היומיומיות בין בישול ניקיון לאריגה.

מריה עזבה בגיל עשרים את האי ל״יבשת״ כמו שמקובל לומר באיטלקית, ונרשמה ללימודי אמנות ברומא ובהמשך בונציה. למורת רוחו של אביה שאיפשר את נסיעתה אך בעיניו אמנציפציה לנשים הייתה לא יותר מסקנדל.

היא התפרנסה מהוראה והציגה בגלריות שונות ברומא עד שבשנות השישים השבעים זנחה את הציור והרישום ואת עולם האמנות לטובת מחקר וניסיונות אקספרימנטליים בחומרים שונים מכל הבא ליד: עץ ,טקסטיל, לחם, או בגדים. בהמשך תפרה על בדי קנבס קומפוזיציות של בגדים.


בסוף שנות השבעים החלה ליצור את סדרת ״הספרים התפורים״, בדים וניירות מחוברים במבנה של ספר. עליהם היא תפרה תפרים במכונת תפירה המדמים שורות של כתב בהשראת אהבתה לשירה ופואטיקה.

על תקופה זו אומרת האמנית ״כשהתרחקתי מעולם האמנות, התחלתי לשחק כמו בתקופת הילדות עם כל החומרים הזמינים שנפלו לידי.״

כותרת התערוכה ״להחזיק את השמש בידיים״ לקוחה מיצירה של שש ספרי אגדות ״תפורים״ שיצרה בין השנים 1984-2004. כותרות ורעיונות נוספים שהובילו את עבודתה של לאי ששאבה השראה והתייחסה ביצירה שלה לזהותה הנשית, לחברה בה היא גדלה , ולמסורות האריגה המשפחתיות כפריות אשר בסרדניה היו עדיין בילדותה נוכחות בחיי היום יום במפנה המאה העשרים.

כמו למשל הכותרת ״להיות זה לארוג״ עבודות שנוצרו בשנות בשישים וכוללות מבחר של נולי אריגה.

כותרת אחרת אומרת ״אמנות היא המשחק של מבוגרים״ או ״אמנות לוקחת אותנו בידיים״ כוללת בחירה של פעולות בהם האמנית מתערבת בחללים ציבוריים ויוצרת מיצגי אריגה קולקטיבית.

בשנות התשעים, כשהיא בת למעלה מ-70, שבה האמנית לסרדיניה. גם שם היא הייתה מעורבת בפרויקטים מקומיים רבים ובמייצבים שיצרה עד מותה בשנת 2013. שיתופי הפעולה עם הקהילה היו חלק משמעותי ביצירה שלה לאורך השנים ועד סוף חייה, והשפיעו רבות על הסגנון האמנותי שלה.

היצירה של לאי מעניינת כי היא הצליחה ליצור שפה משלה בחומרים לכאורה ״לא חשובים״ כמו בדים, בגדים ממוחזרים. בעולם האמנות האיטלקי או האירופאי, היא הייתה אאוטסיידרית שבאה מאי קטן. אך אולי דווקא החוויה הזו הביאה אותה להעמיק בתהליכים אישיים אוטוביוגרפיים, ולחקור את הילדות והחברה שבה גדלה. התערוכה הזו היא הרטרוספקטיבה הראשונה שלה במוזיאון לאמנות עכשווית. בזכות ה״חותמת״ הרשמית של הממסד האמנותי, לאי זכתה סוף סוף למקום מרכזי בעולם האמנות, אחרי שנים שהייתה בשוליים, בתור אישה, זרה, מכפר נידח, שהתעסקה בחומרים פרימיטיביים ובנושאים אישיים מאוד שהציגו את החיים לפני המהפכה התעשייתית. היום, בעידן ההיפר-צריכה, כשהחברה התנתקה מהטבע ומעבודת היד האיטית לטובת המיכון והמחשב, ההצהרה של לאי ״לארוג זה להיות״ מעניינת ומעוררת מחשבה.

2 תגובות ל-“המסע של מריה לאי

  1. תודה על ההזדמנות לחוות תערוכה מרגשת, באמצעותכן.
    אילנה, נדמה לי שהאומנית מהווה מרור השראה לך, מזכירה לי תערוכה שלך, לפני שנים בחלל מסוים בבן יהודה.
    צודה

    אהבתי

  2. פינגבק: מסע שנתי – תשע שנים למסעות בגארדרובה | מסעות בגארדרובה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s