תל אביב, נובמבר 2019

השבוע נתפרים בסטודיו בגדים חדשים ל״סתיו ישראלי״, כמו שאנחנו מכנות את נובמבר. זו עונה ייחודית לאזור ישראל: הימים חמימים והלילות קרירים מעט. זה מין המשך של הקייץ אבל בסגנון אירופאי, פה ושם מטפטף גשם, יום אחד קצת מעונן אך הים עדיין חם. אפשר לכבות את המזגן ולשבת בחוץ בערב. זה זמן נפלא המזמין אותנו לשלוף מהמלתחה את ז׳קט הפשתן ללא הבטנה ואולי להוסיף לו את החולצה ״החדשה״ המצוירת ביד, האחת ויחידה שכבר לבשנו עשרות פעמים, ולהרהר אם באמת הגיע הזמן לקנות מעיל פשתן כמו שרצינו כבר מזמן, שאפשר ללבוש מעל הז׳קט כשהערב מתקרר ממש.

זה הזמן לחשוב על הבגדים שלבשנו בקיץ במסעותינו, כי הבגדים קשורים לזיכרון. כשהסתכלנו באלבומים מפעם (וזה לא קורה בתדירות רבה) הופתענו מאיך שנראינו אז וממה שלבשנו. איפה המעיל היפה ההוא שלבשתי בביקור ביפ, ,או השמלה שלבשתי לאירוע משפחתי? אולי היא עדיין שמורה במלתחה שלי, ממתינה להזדמנות.

היופי הוא כאשר בגדים חדשים נוספים לארון ונראה שהם כבר היו שם כבר קודם, בין החדש לבין מה שכבר נמצא. זו תחושה נהדרת של הרמוניה והמשכיות. למלתחה שלנו יש שפה ברורה שמתחילה בנוחות של הבגד כשהגוף נמצא בתוכו. חומרי הגלם הטבעיים מתרככים עם הזמן ומקבלים את המראה המשומש והאישי הרצוי. לא הינו רוצות שהבגד שלנו יראה כזה חדש ומגוהץ באופן מלאכותי, כי בגד טוב מכיר וזורם עם הגוף שלובש אותו באופן טבעי: כמו עור שני.

הגישה שלנו מורדת נגד הצורך המלאכותי שמכתיבים תאגידי הבגדים הזולים, המשכנעים בדרכים חלקלקות וערמומיות את הלקוחות הצעירים והצעירות לקנות בגדים באופן אובססיבי ולזרוק אותם אחרי תקופה קצרה. זה רעיון גרוע: התוצאה היא לא רק הצטברות של עודפי אשפה בעולם, אלא גם העלמות הזיכרון שנזרק עם הבגד.

צילומים של טיול עבר הם מזכרת נעימה ממה שלבשנו, ונעים עוד יותר לחזור וללבוש את הבגד האהוב גם בעוד שנים, ואולי אפילו לתקן אותו אם הוא מתבלה. או אולי אחרי עשרים שנה, נעביר אותו לנערה צעירה שתדע ללבוש אותו באופן חדש ורענן.

איך לא משתעממים? אחד הסודות שלנו הוא ״להקפיא״ בגד לזמן מה. זאת אומרת, לקפל אותו במדף גבוה רחוק מהעין, ולשוב ולהשתמש בו אחרי שנה שנתיים. ההפתעה ממש מרעננת, כמו קנייה חדשה בתוך הארון הפרטי.