טוקיו, ספטמבר 2019.

אחת מקוראות הבלוג, הגר גולדנברג, כתבה אלינו לאחרונה מביתה שבטוקיו, וסיפרה על חייה בעיר כמעצבת תכשיטים. הזמנו אותה לחלוק את חוויותיה עם קוראי הבלוג, בראיון מיוחד שאנחנו שמחות לפרסם השבוע. קוראים נוספים המעוניינים לספר על מסעותיהם, מוזמנים לפנות אלינו.

מסעות: ספרי לנו קצת על עצמך, מה את עושה?

הגר: שמי הגר גולדנברג, אני בוגרת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ומאסטרנטית לתולדות האמנות. לפני כ-8 שנים הקמתי את המותג שלי, עסק לעיצוב תכשיטים מתוך רצון עז לא להתפשר על דברים שאני חושבת שהם אקוטיים בתכשיטים בפרט ומוצרי צריכה בכלל. ראיתי שהתעשייה בארץ מאוד ממוקדת מחיר ושאין דגש על איכות וזה מאוד הפריע לי. רציתי לעשות דברים חדשים, ולהציע משהו שהוא מחוץ לשטנץ הקיים.

אחרי כשנתיים של עבודה עם מנטורית עסקית, הצלחתי להגיע למקומות שרק חלמתי להגיע אליהם. הצלחתי לשלב שתי אהבות מאוד גדולות שלי שהן עיצוב התכשיטים ותולדות האמנות, שבהתחלה לא באמת הבנתי את משמעות הקשר ביניהם, בפרוייקט בו יצרתי סמלי משפחה חדשים מתוך זכרונות וסיפורי ילדות ושזרתי אותם בתכשיטים שנוצרו עבור בני המשפחה. למרבה האירוניה, בדיוק בנקודת המפנה הזו הגיעה ההצעה לעבור ליפן….

מסעות: איך הגעת ליפן?

הגר: הגענו ליפן בעקבות רילוקיישן שהציעו לנו מהחברה של עידו, בן זוגי. אמנם הייתי בדיוק בנקודת שיא מבחינת העסק שלי אבל בגלל שגדלתי על סיפורים מהטיול האגדי של ההורים שלי ליפן בצעירותם, הייתי חייבת לתת לזה תשובה חיובית. הגענו עם המון שאיפות מקצועיות ורצון למצות את החוויה הזו במקום הייחודי הזה. תיכננתי לשים דגש על הקולקציה שלי, שקצת נזנחה בעבודה בארץ, ולתת פוש על מכירות לבוטיקים ביפן. ידעתי שיש ליפנים טעם משובח והם לא מתפשרים על איכות אז הרגשתי בטוחה שזה יהיה מקום טוב בשבילי מקצועית. חשבנו שזה לא עוד רילוקיישן שמטרתו לעשות כסף או לברוח ממה שקורה בארץ, אלא באמת אופציה לחוויה ייחודית ויוצאת דופן. משהו שנוכל להעריך עוד הרבה שנים הלאה.

המשא ומתן ארך כחצי שנה, ובסופו התחתנו רשמית וטסנו עם הכלב שלנו לבית מקסים שחיכה לנו בלב רובע שיבויה, ברחוב צדדי מאומוטסנדו, בין שאנל לדיור.

מסעות:האם העיצוב שלך מושפע מהאסתטיקה היפנית?

הגר: אני חושבת שהעיצוב שלי הפך להיות מושפע מיפן ולא מהאסתיטקה היפנית ספציפית. אסביר: האסתטיקה היפנית מושפעת כולה מיפן עצמה, מעונות השנה, מהתרבות המעשית ומחיי היומיום. האסתטיקה כאן קיימת בכל רובד תרבותי. לפעמים אני חושבת שזה כל כך טבוע בהם, שהם אפילו לא שואלים איך, למה או כמה. הדברים שמרכיבים אסתטיקה פשוט עוטפים אותך מכל עבר. הצבעים היחודיים לכל עונה, הנופים החדים של ההרים והנהרות, החיות והאדם. היפנים פשוט השכילו לתרגם את זה לכל מה שהם עושים. אפילו הדרך שבה המוכרים ינהגו בך בחנות, הצורה שבה יסדרו את קופסת האוכל (הבנטו): הכבוד לפרטים מחד ולקז'ואל מאידך. וזה, אני מרגישה, מאוד השפיע עליי וגרם לי להתחדד יותר בדרך שבה אני עוסקת בעיצוב ולא ספציפית בדרך שבה אני מעצבת.

מסעות:תיירים שמבקרים ביפן מתרשמים לרוב מהיבטים אסתטיים מסויימים כ'יפניים' טיפוסיים כמו מינימליזם, למשל. האם את חושבת שהרושם הראשוני הזה באמת משקף את האסתטיקה של יפן?

הגר: אני חושבת שהמינימליזם הוא מאפיין הרבה יותר תרבותי מאשר אסתטי של יפן. המינימליזם מאפיין את הצריכה שלהם ביומיום, הוא מאפיין את העיצוב בבתים, את הלבוש, את האוכל. האסתטיקה שלהם מעט יותר מורכבת ויש בה המון מקום לדמיון ולכן אני פחות רואה אותה כמינימליסטית. הייתי מתארת את האסתטיקה היפנית במאפיינים אחרים כמו הוואבי סאבי (האהבה להתיישנות) והרמוניה.אני חושבת שבעיקר ההרמוניה הוא המאפיין שנתפס בעיני המערביים כמינימליסטי ביותר, מכיוון שדברים חיים יחדיו ולא מתנגשים אסתטית משרים עלינו תחושה של אחידות- קרי מינימליסטיות באיזושהי אופן.

מסעות: מה את אוהבת ביפן מבחינה עיצובית?

הגר: אני אוהבת שהכל פה מותר, הכל פה אפשרי. יש פה הכל ומכל דבר ולא ירימו גבה על כלום. הגישה הזו מאפשרת להתפתח לכיוונים מאוד מיוחדים ומרשה למצות משהו עד הסוף בכדי להבין אותו. בין אם זה הכבוד להתיישנות של פריט, או הנזיריות של כלי הקרמיקה, מול הצבעוניות והחיות של אופנת הרחוב והאנימה.

מסעות: ומה את לא אוהבת בסגנון או בעיצוב היפניים?

הגר: אני לא אוהבת שיש להם נטייה ללכת הכי שמרני שאפשר, בעיקר נשים. אני חושבת שזה בעיקר כי יפן היא מאוד שוביניסטית. במיוחד הסביבה המשרדית מאוד גברית ושתלטנית והנשים נאלצות לשחק את המשחק אופנתית.

מסעות: למה לדעתך יש הרבה מעצבי אופנה אוונגרדיים היפניים כמו קנזו או קום דה גרסון, והצליחו דווקא בצרפת? האם הם היו יכולים להצליח כך גם ביפן?

הגר: למי שגר ביפן נגלה בצורה מאוד חזקה קשר הדוק בין צרפת ויפן, אפילו הערצה הדדית. פרנקופיליה כמו כיפנופיליה ואפשר לראות את ההערכה התרבותית בין שתי האומות. עם זאת, כפי שתיארתי בתשובה הקודמת, יפן היא מאוד שמרנית ולכן אולי האוונגרד פחות מתקבל פה בהצלחה המסחררת שבה הוא התקבל בצרפת.

מסעות: המסורות של האומנות (קראפט) היפנית משפיעות עליך בעבודתך? גילית טכניקות חדשות?

הגר: גיליתי שדווקא האומנויות יותר משפיעות עליי מאשר האמנות, להבדיל מאיך שתפשתי את ההשראה שלי כשגרתי בארץ. אני מוצאת שמאפיינים מעשיים יותר של הקראפט נכנסים לשפה העיצובית שלי ומהדקים ומדייקים אותה. אמנם לא גיליתי טכניקות חדשות הקשורות לתכשיטים, אבל גיליתי את הצורה שבה האומנות נתפסת, כיצד חושבים עליה מעשית ומה מוביל לעשייה שלה בצורה הכי פשוטה ויומיומית וזה נותן לי המון השראה להיות נטולת השראה באיזשהו אופן, לעבוד מתוך צורה של הדגשה של דרך, מאפיין או צורך מאשר מתוך איזשהו קונספט גדול.

חוץ מזה, שזה העיקר, אני חושבת שמצאתי אומץ לעבוד עם לכות, אמייל וגלאזורות, או לנסות לפחות לתרגם את זה לשפת המתכות. אומנות הקרמיקה ועבודות העץ פה שבו את ליבי בפשטותן ובמורכבותן, וכן זה יכול לבוא גם יחד וגם לחוד.

מסעות: החיים ביפן בוודאי שונים מהחיים בישראל. את יכולה לספר לנו משהו על אורח החיים האישי שלך ביפן, וחוויותיך מהמקום?

השנה וחצי הראשונות ביפן היו מטלטלות עבורי. ולא רק בגלל שטוקיו גם איכזבה אותנו וגם עלתה על כל דמיון שלנו יחד. הופתענו לגלות שעל אף המוניטין הקוסמופוליטי והמתקדם של העיר, אנגלית היא לא ממש שפה שימושית פה ולימודי היפנית לא התקדמו מאוד מהר.הרבה תוכניות מקצועיות שהיו לי לפיתוח את העסק, עלו בתוהו כשלא הצלחתי לתקשר או אפילו למצוא את האנשים הנכונים.

המחלה של אמא שלי התקדמה בעקשנות והתברר כי זמנה קצוב משחשבנו.

אבל בצד הקשיים והאכזבות למדנו לנצל את מה שיש מולנו. השתדלנו לטייל בכל הזדמנות בתוך העיר או מחוצה לה, ספגנו את האווירה המיוחדת שכל מקום הציע והשתהנו על ההבדלים.

חווינו את עונות השנה כפי שמעולם לא ידענו שנוכל לחוות, כל הטבע שמתעורר פתאום ונהיה משהו חדש. תערוכות אמנות בקצב שלא ניתן לעקוב אחריו, רעידות אדמה על בסיס שבועי, שעת העומס ברכבת התחתית, רחובות עמוסים אך רגועים ושלווים, המוני אדם וכל אחד אחרת…. גילינו כמה אדיבות זו דרך חיים וכמה שהיא ממלאת אותם בחיוך במקום בעצבים. גילינו שאנחנו רגועים יותר, אדיבים יותר, ובטוחים יותר. יש משהו מאוד מרגיע בלהיות שונה. גילינו איזה עולם יש בפרטים הקטנים ואיך המכלול מקדם את הפרט במקום להיפך.

הלב התמלא בשפה חדשה שלימים אתחיל לדבר, שפה של מעצבת, פיינשמקרית, אוהבת אמנות ואישה זרה ובלונדינית בהמון של יפנים, בטבורה של העיר המדהימה הזו.

זה לא תמיד קל, במיוחד לא להיות פה לבד ולהתמודד עם אובדן משתק (אמא שלי, שהייתה האדם הכי קרוב אליי בעולם עד אז, נפטרה במהלך השנה הראשונה שלנו ביפן) מול התחדשות (נולד לי גם בן במהלך השנתיים האלו) אבל משהו בקסם של המקום הזה גורם לנו לרצות ממנו עוד, קשה לשים על דבר אחד אצבע.

תודה להגר גולדנברג על הצילומים המקוריים, כל הזכויות שמורות.