הים התיכון, יוני 2019

השבוע יצאנו לחופשה. ישבנו על חוף הים ללא מטרה או אטרקציה תיירותית מאתגרת, וחווינו את השלווה העצלה הזכורה מימי ילדות רחוקים בהם גם נסיעה ברכבת מתל אביב לנהריה נחשבה חופשה, ושיאה לינה בפנסיון קטן, שהיה בסך הכל ביתה של אשה ממוצא גרמני שהשכירה חדרים לתיירי הקיץ. התיירים העירוניים שבאו לשהות בחוסר מעש בטלני ליד הים נהגו לצאת אחרי ארוחת הבוקר הצנועה של פירות קיץ ולחמניה בריבה אל שפת הים שם השתרעו על כסא נוח מעץ עליו מתוח בד ׳ברזנט׳ בפסים צבעוניים ועליו פרושה המגבת שהביאו מהבית. בדרך חזרה לפנסיון, קנו גלידה בשדרות הגעתון.

מה שמיוחד שם היה אולי השקט שאיפשר לשמוע את רחש הגלים המונוטוני. אחרי שעות ספורות, הרעש סיפק את השלווה המדיטטיבית המאפיינת חופים שקטים מעוטי קהל ללא מציל או מערכות כריזה ואף לא מוסיקה קצבית שנועדה – למרבה הטעות – לשבור את השקט שמטריד את התייר המודרני. ההליכה הקבועה מהפנסיון אל החוף וחוזר חלילה יצרה שגרה נעימה ושונה שהחליפה את שיגרת החיים בעיר.

מושגים משתנים תדיר ואופנות חופשה חדשות מגיעות בקצב מהיר. היום חופשה ללא אתגרים או אטרקציות כבר אינה מקובלת. תיירים תובעניים רוצים ארוחות ׳בופה׳ גדולות ועשירות בבוקר ולאחריהן הם יוצאים מעט כבדים אל אתגרי החופשה שאירגנו להם מתכנני חופשות מקצועיים או אל המסלולים שהסקרנים מביניהם בנו לעצמם באופן אישי. הם צועדים כשעיניהם נעוצות בצג מכשיר הטלפון, שיוביל אותם אל האטרקציה בקלות ובלי לבזבז זמן.

היום, פשוט לשבת בשקט ולבהות כבר לגמרי לא נחשב… למרות שמחקרים מודרניים מגדירים את הבהייה העצלה כיתרון מוחי מוכח.

שעות ״מתות״ בלוח החופשה מתמלאות בסיורים מודרכים על כל נושא, מארכיונים עתיקים ועד ציורי גרפיטי בשכונות עוני או הדרכות בתערוכות במוזיאונים, כי ידוע שקשה להנות ללא הדרכה. גם בישול כבר נחשב לאטרקציה (פעם נסעו לחופשה כדי להמלט מעול הבישול היומיומי!) וכך בטיול העולמי התיירים כמהים לשוב אל המטבח לכמה שעות בהדרכת שף מדופלם או טבחית מוכשרת, לגלות איזה ׳סוד׳ קולינרי מקומי או טכניקה ייחודית.

למי שמעוניין לנקות את המוח, אנו ממליצות על חופשה עצלה נקייה מההפרעות של טלויזיה, רדיו, עיתונים, או וואטסאפ. סתם ככה על שפת הים, לשבת שבוע לפחות. זה בטח יעשה לנו טוב.

צילומים: אילנה אפרתי.