מסעות בעקבות לאונרדו דא וינצ׳י (3)

טוסקנה, 2019.
גם השבוע אנו ממשיכות את מסעותינו באיטליה בעקבות לאונרדו. חמש מאות שנים אחרי מותו זכינו להזדמנויות חדשות להכיר אותו מחדש בתערוכות מעניינות שאיפשרו לנו להיחשף לעבודתו ולדעת עוד של אישיותו היחודית והרב תחומית, על מחקריו וסקרנותו העמוקה שהציתה וליבתה את האנרגיות ליצירה שלו.
יצאנו ממילאנו היכן שלאונרדו הבוגר התפתח ועבד בחסות השליט לודביקו ונסענו דרומה לאורך ציר התנועה המרכזי של איטליה אל פירנצה העיר בה למד לאונרדו בן הכפר וינצ׳י.
כבר בגיל ארבע עשרה עזב לאונרדו הצעיר את כפר הולדתו לטובת הרפובליקה העשירה של פירנצה ששיגשגה תחת שלטון האוליגרכיה לבית מדיצ׳י על עושרה ומורכבות החיים הפוליטיים שלה.
תערוכה מעניינת שמסתיימת בחודש הבא בpalazzo strozzi וב palazzo bargello שופכת אור על מקורות ההשפעה ועל הסדנא בה התחנך לאונרדו. התערוכה ״ורוקיו המאסטרו של לאונרדו״ מאפשרת להבין מי היה המורה, או באיטלקית ״המאסטרו״, שהכשיר את התלמיד שעלה על רבו…
כאן לא שכחו את אנדראה ורוקיו שהיה צורף בהכשרתו, עשה הסבה לפיסול וציור והחזיק סדנא/בוטגה אמנותית, או אולי ״מפעל״, לייצור הזמנות של עבודות פיסול וציור,  בעזרת שוליות של נערים צעירים שעבדו לצידו.
החוקרים מניחים שישנן יצירות משותפות ללאונרדו ולמאסטרו ורוקיו. בשיטת הלימוד הזו יש אלמנטים יפים של שיתוף והעברת הידע שהיום אינם מקובלים עוד. השיטה למעשה איפשרה לצעירים להחשף וללמוד ממורה ברמה גבוהה שהעסק שלו פעיל ובעל מוניטין. מעירבוב צבעים ועד נגיעה בפרטים שוליים בעבודות חשובות, התלמידים רכשו מקצוע בגיל שמאפשר למוכשרים מביניהם לפתח קריירה משמעותית, כחמש עשרה שנים לפני שצעיר מודרני במאה העשרים ואחת מתחיל את הקריירה המקצועית שלו, לפעמים בבדידות ובחוסר ידע מעשי. ורוקיו זכה להשפיע עוד דורות אחרי מותו ב-1488 באמצעות הידע שמסר לתלמידיו גם עד רפאל ומיכלאנג׳לו.
חמש מאות שנים אחרי מות האמן, הסקנדלים הקשורים בשמו לא נעלמים. הפעם, קונפליקט מתוקשר בין ממשלות צרפת ואיטליה על הלוואות הדדיות של ציורים לתערוכות בפירנצה ובפאריז עורר מחדש את המלחמה בין המדינות על שיוכו הלאומי והתרבותי של לאונרדו. ממשלת איטליה הפופוליסטית סרבה, ברגע חולף של התמרדות, להלוות למוזיאון הלובר יצירות של ליאונרדו לתערוכה מיוחדת לחגיגות 500 למות האמן, באמתלה שאת החגיגות האלה צריך לקיים באיטליה. הסירוב אמנם בוטל, וההלוואות אושרו, אך הדיון הציבורי על לאומיותו של לאונרדו לא נעלם. האם יש לאיטלקים זכות לדרוש את השבתה של המונה ליזה למולדתה, כפי שטוענים חברי מפלגות הימין הקיצוני,  או שאולי לאונרדו דווקא נחשב צרפתי כי בחצרו של המלך המקומי זכה להכרה ולכבוד (ולממון) שנמנעו ממנו באיטליה, אחרי מפלתם הפוליטית של תומכיו משפחת מדיצ׳י ולודוביקו ספורצה? נראה שגם חמש מאות שנים לא עזרו לשכך את הזעם האיטלקי על הצרפתים ש׳ניכסו׳ של האמן המהגר והפכו אותו ואת יצירותיו לסמל לאומי. דווקא היום, בעת משבר ההגירה המשמעותי באירופה, סיפורו של הגאון הנוסע, שרעיונותיו והמצאותיו חצו את גבולות המדינות, מזכיר שוב את כוחה המאחד של האמנות, למרות כוחות הלאומיות הפלגניים.
צילום: אילנה אפרתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s