אמסטרדם, אפריל 2019.

השבוע יצאנו למסע קצרצר בין תעלות ונופים שטוחים וירוקים בהולנד. ביקור חטוף של כמה שעות מדגיש את רעננות המבט הראשון החולף ומחזק את ההתרשמות שמותיר הנוף. זריחה אדומה האירה את תחנות הרוח, שזרועותיהן עדיין מסתובבות, כמו באגדות או בציורי החרסינה הכחולים.

אמסטרדם הפכה בשנים האחרונות לעיר גלובלית שמושכת אליה לא רק תיירים אלא גם אמנים, אנשי עסקים ויזמי הייטק, ואולי כך נפנפה מעט את הדימוי הציורי והמנומנם שלה. אך ההיסטוריה של הולנד אינה פרובינציאלית ומנומנמת בכלל. ההולנדים ניהלו אימפריית מסחר מתקדמת וגלובלית שחלשה על קולוניות במזרח הרחוק (כולל אינדונזיה כמובן) וגם קשרי סחר משמעותיים עם יפן. ההולנדים היו בין היחידים שזכו לסחור עם יפן עד שהמדינה נסגרה למערב, וקשרי התרבות בין המדינות ניכרים גם בכלי הקרמיקה ההולנדיים ובמינימליזם המונוכרומטי העיצובי, שיש בו הרבה מן האסתטיקה היפנית.

אמסטרדם התגלתה כעיר מזמינה ומרתקת מבחינה ויזואלית, גם בביקור קצרצר של כמה שעות. העולם המשתקף במי התעלותנראה עדכני ומודרני, שונה מאוד מהארמונות הרומנטיים המשתקפים בתעלות של ונציה. אפור, שחור, ולבן מעטרים את הבניינים, שעל חלונותיהם תלויים תריסי עץ משוחים בלק, חלקם אדומים בוהקים.

האסתיקה הפרטית של הרחובות משכה את תשומת ליבנו. אולי האתיקה הפרוטסטנטית ההולנדית מעודדת את המקומיים להשקיע בעיטור עולמם הקטן, באופן עצמאי. במקום שהעיריה או הרובע יקבעו חוקים נוקשים למה שמותר לשים ברחובות, נראה שפה יש הזדמנות לכל דייר לבטא את עצמו ולשתול פרחים יפים בעציץ או בכד חלב ישן, למלא מריצה או סל של אופניים בצבעונים, או למקם ספסל צנוע ליד דלת הכניסה למנוחת ההולכים ושבים. טיול ברחובות העיר מעניק הצצה מספקת לסקרנים שפולשים בעיניהם אל בתיהם של האנשים, שמתנהלים בקומת הקרקע ללא וילונות שיסתירו את הנעשה מהרחוב. דווקא הפתיחות הזו מעוררת הערכה, ואולי גם מעודדת את המציצנים להסיט את עיניהם. גם ציוריו של רמברנדט נראים מקומיים מאוד, באותה אסתטיקה כהה ומדויקת, עשירה בפרטים וחדת מבט.