ניו יורק, ינואר 2019.

השבוע החלטנו להביס את הכפור ולצאת למסע קצר בניו יורק. למרות איומי החזאים, כשהגענו לעיר שמש זוהרת האירה אותה, והרוחות הקרות לא היו טורדניות כמו שחששנו. ועדיין, רחובות העיר היו ריקים למדי והזמינו אותנו לצעדות ארוכות ברחבי מנהטן, שמאפיינות תמיד את ביקורינו בעיר. אחרי סיבוב קצר בפארק, בין הרצים לברווזים, הגענו לשכונת המוזיאונים, MUSEUM MILE, שמבטיחה לא רק מחסה מן הקור אלא גם גילויים מרתקים על אמנות ואומנות.

מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק הוא כמו תיבת אוצר גדולה. בכל אחד ממסדרונותיו אפשר למצוא, באקראי כמעט, ציור אימפרסיוניסטי מרהיב, כד פורצלן סיני עתיק, או חלון מעוטר מבית ספרדי. התשוקה לאספנות, שהניעה את הקמת המוזיאון במאה ה-19, ניכרת בעושר הפריטים המוצגים בו, שהם בוודאי רק קמצוץ מהאוספים השמורים במחסניו.

גולת הכותרת של הביקור הפעם הייתה תערוכה על תכשיטים. כבר ראינו אין ספור אוספי תכשיטים עתיקים, זרי דפנה זהובים מיוון העתיקה, טבעות חותם רומאיות, כתרים אטרוסקיים. נדמה שלכל מוזיאון בעולם יש כמה פיסות זהב להציג. אך הפעם, כל מוצג בתערוכה היה יצירת אומנות ומלאכה יוצאת דופן. התכשיטים הגיעו מכל ארצות העולם, ומכל תקופות ההיסטוריה, ממצרים העתיקה ועד ימינו. הכמיהה ליופי – ולזהב – היא תכונה אנושית אוניברסלית, מסתבר. אך מה שמעניין בתערוכה היא האוניברסליות של הקראפט. למרות הניסיונות הנפוצים להבדיל בין אמנות ׳פרימיטיבית׳ ל׳ציביליזציה המערבית׳ אין פער משמעותי בין היופי, המורכבות והתחכום של התכשיטים המוצגים בתערוכה.

היום אנחנו חושבים על תכשיטים כאלמנט קישוטי, שנועד לראווה ותצוגה. תכשיט יכול להיות גם סמל לכוח, לשלטון (כמו כתר או טיארה), או סמל דתי. באיי סומבה חשבו שלזהב יש כוח מאגי ומיסטי עצום, ולכן תכשיטי הזהב נענדו רק לעיתים רחוקות. אך לרוב אנו עונדים תכשיט במטרה להראות אותו לעולם. אחד הפריטים המיוחדים ביותר לא נועד לעין אדם:

זהו סט עיטור למת מצרי, שכולל מעין סנדלי זהב עדינים וגם כיסויי זהב לאצבעות הרגליים והידיים. אחרי שענדו על גופת המת את התכשיטים, כרכו אותה בתכריכי מומיה. התכשיטים הוסתרו תחת שכבות הפשתן ונועדו לסייע למת בעולם הבא.