פריז, ינואר 2019

את השנה החדשה פתחנו בפריז. בפוסט הקודם סיפרנו על המושג ״ז׳פוניזם״, שמשמעותו השפעות של חפצים, הדפסים, וטקסטיל יפניים על האמנות והתרבות הצרפתית והמערבית בכלל. אפילו ואן גוך כתב לא פעם במכתביו לתאו בשלהי המאה השמונה עשרה שכל האמנות שלו מבוססת על אמנות יפנית.….

אחרי התערוכה היפה במוזיאון לאמנות דקורטיבית, ערכנו גם ביקור בתערוכה נוספת במוזאון quai Branley. הביקור מרחיב את המחשבה על מושג ההשפעה היפנית ומציג את מגוון מקורות השראה שהשפיעו על האמנים והאומנים היפניים עצמם.

כמו שהיפנים השפיעו ומשפיעים על המערב באסתטיקה שלהם כך מסתבר שגם הם הושפעו ושאבו השראה מתרבויות אחרות.

התערוכה מציגה כמאה ושמונים סלים עשויים מבמבוק, חומר גלם פשוט וזמין, צמח קל לגידול ולעיבוד.

לראשונה בצרפת מוצגים סלי הבמבוק היפנים מתקופות שונות, מהמאה התשע עשרה ועד ימינו, באופן שמאפשר הבנתם כחפצי אמנות ולהעריכם כפסלים.

בתערוכה האלגנטית מוקרנים סרטי וידאו המציגים את תהליכי העבודה של האמנים. תצוגה של סידור חדרי תה והכלים היעודיים מאפשרים להבין את האסתטיקה המינימליסטית של החפצים בקונטקסט האסתטי הפואטי של טקס התה היפני.

מאין הגיעו הסלים הכל כל יפנים הללו …? הם הגיעו עם סוחרים מסין בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, בתחילת תקופת שושלת מייג׳י, שפרוש שמה ביפנית שלטון נאור).

סלי הבמבוק שימשו לסידורי הפרחים שהיו חלק אינטגרלי מהאוירה האסתטית של טקס התה.

היפנים פרצו את גבולות המבנה הקלאסי של הסלים הסינים ולקחו את מושג הסל קדימה למחוזות חדשים. אמנים כמו lizuka rokansain או hayakawa shokosai הובילו את היצירה בבמבו לדרגת ביטוי אישי אמנותי המקבילה לכל מדיה אמנותית אחרת.

קרדיט לצילום, אילנה אפרתי