נאפולי, נובמבר 2018

ביום גשום וסגרירי, הרחובות של נאפולי נראים אפורים מתמיד. בין הים והר הוזוב, נפרסת העיר הפתוחה אל המפרץ. נאפולי היא עיר נמל ים תיכונית ששומרת על מסתוריות ואפלוליות גם ביום שמש בהיר, ובוודאי ביום סתיו מעונן. רבים מסודות האמנות היפים ביותר שלה מסתתרים בכנסיות, מוזיאונים וארמונות פרטיים. אך בין הכביסה התלויה, הבניינים המתפוררים, הפיגומים הנצחיים ובתי הקפה, מציצות אל העוברים והשבים גם פניהן הטהורות והצחות של מדונות ענוגות המסתתרות בתוך מקדשי-מעט מאולתרים. באיטלקית קוראים להן edicole sacre, מין מקדשים פרטיים מוארים המהללים את המדונה, מוקפת נרות, פרחים וקישוטים. לצד המדונה מופיעה לרוב תמונת פורטרט של מת מקומי, תושב השכונה או בן משפחה, שמעצבי המקדש מתפללים לזכרו.

בעבר נהגו לזלזל בתופעה הזו כביטוי לרוחניות עממית מעוטת חשיבות דתית. חוקרים העדיפו להקדיש את תשומת ליבם לאלפי הכנסיות ה׳רשמיות׳ הממלאות את העיר. אך דווקא המקדשים הקטנים, הארעיים והמאולתרים על ידי מעצבים מקומיים אלמוניים, זכו לפופולריות רבה ועתה הם מופיעים כמעט בכל רחוב. מעניין לעקוב ולהשוות ביניהם:איזה רחוב מעדיף סגנון מינימליסטי ואיזה מעטר באלפי פרחי פלסטיק. איפה זורח אור אדמדם ואיפה דווקא גוון התכלת שמשוייך למדונה מככב בגדול. כל פינת רחוב מציעה הזדמנות להכיר אסתטיקה חדשה. זו אסתטיקה לא מצוחצחת, של ערים מוזנחות, כמו תל אביב אולי. המקדשים מבטאים השקעה של יצירה אישית, כמו תכשיטים על קירות הבתים.

גם הסיפור שמאחורי המקדשונים מוצלח במיוחד. במאה ה-18, נאפולי הייתה עיר חשוכה ולא בטוחה, פושעים מקומיים נהגו לנתץ את תאורת הרחוב כדי שיוכלו לפעול ללא הפרעה. מסופר שאחד מנזירי העיר העלה רעיון מהפכני, להקים לצידן של מנורות קטנות פסלים של המדונה, כי הרי גם הפושעים המרושעים ביותר לא יעיזו לנתץ את הפסל הקדוש. כך נולדה המסורת, שהפכה לביטוי של אסתטיקה מקומית ואישית, ולאחד המאפיינים הבולטים – והפחות מפורסמים – של רחובות נאפולי עד היום.

חוויה העירונית של נאפולי היא עדיין פחות ממותגת ומתוכננת מערים אחרות באירופה. ברחובות הראשיים עדיין לא מככבים אותם מותגים שיש בכל מקום, וצעד אחד הצידה מוביל את המשוטטת לרחובות שבהם אפשר עדיין לגלות משהו על האופי של תושבי המקום. העיר עדיין מאפשרת לתושבים לבטא יוזמה אישית קישוטית, בלי אחידות ובלי ועדות תכנון. אפשר להרגיש בעיר אסתטיקה עממית ספונטנית שנעלמת מערים מתוכננות מודרניות, בדומה אולי לעיר ים תיכונית אחרת, עליה כתבנו כאן, איסטנבול.

צילומים: אור רוזנבוים.