לונדון, אוקטובר 2018

אם יש מקום בעולם בו ההיסטוריה של הבאוהאוס חיה ללא הפסקה, הרי זו תל אביב. רבים תלמידי בית הספר שעזבו את גרמניה הגיעו לפלשתינה, ובנו בתל אביב מקבץ גדול במיוחד של מבנים בהשראת הרעיונות של ולטר גרופיוס ושותפיו. אך ההתמקדות התל אביבית באדריכלות הבאוהאוס השכיחה מרבים את התנופה החדשנית האמיתית של בית הספר, רעיון העיצוב הטוטאלי. המעצבים שלמדו בבאוהאוס דגלו בעיצוב כדרך חיים, שנועד להשפיע על כל היבטי היצירה והמלאכה:קרמיקה, אריגה, סריגה, עיצוב מוצר, נגרות, פרזול וכלי כסף נולדו כולם מתוך אותם עקרונות אסתטיים.

ב-2019 מציינים מאה שנה להקמת בית הספר באוהאוס, ובשנים האחרונות, מספר תערוכות בלונדון כבר החלו לחגוג את המאורע ולהאיר מחדש את התרומה המגוונת של הבאוהאוס לעיצוב המודרני (עליהם כתבנו כאן). אך תחום הטקסטיל נותר באפלה. בתערוכה על אריה שרון, אדריכל הבאוהאוס, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, הוקדש קיר אחד לאשתו, גונטה שטלצל, שהייתה האישה הראשונה, ובמשך שנים היחידה, בין המורים בבית הספר באוהאוס. שטלצל הוסמכה כאורגת מומחית בשנות העשרים, ולימדה בסדנת האריגה של הבאוהאוס. בשנת 1931, לקראת עליית הנאצים, אריה שרון עלה לארץ, ואשתו, שאזרחותה הגרמנית נשללה, היגרה לשוויץ שם המשיכה לעסוק ביצירה ואריגה עד מותה בשנות השמונים.

אחת התלמידות בסדנת האריגה של גונטה שלצל בבאוהאוס הייתה אני אלברס. אחרי ששלטצל עברה לשוויץ, מילאה אלברס את מקומה כראש הסדנא לאריגה עד סגירת בית הספר שנתיים לאחר מכן. כמו רבים מאנשי הבאוהאוס, גם אני אלברס ובן זוגה המעצב ג׳וזף אלברס היגרו בשנת 1933 לארצות הברית. שם היא הפכה ליוצרת ומעצבת טקסטיל פעילה. אך רק עתה נזכרו לתת מקום ליצירה החשובה והמשמעותית שלה, שנדחקה לשוליים. תערוכה חדשה במוזיאון טייט מודרן ממלאת את החסר ומעניקה הזדמנות ראשונה להכיר את מכלול היצירה של המעצבת המעניינת הזו.

תלמידות בסדנת האריגה של אלברס בבית הספר באוהאוס.

האם ההתעלמות מאני אלברס נובעת מהיותה אישה? או אולי מכך שעסקה בעיצוב טקסטיל ואריגה, שני מקצועות שנחשבו, בהיסטוריה וגם בבאוהאוס, נשיים במיוחד? שאלות מעניינות אלו עולות בביקור בתערוכה. למרות שבבית הספר דגלו בשיוויון בין המינים, עדיין מנעו מסטודנטיות ללמוד ציור ועודדו אותן ללמוד אריגה. אלברס מצאה באריגה דרך להבעה עצמית כאמנית ומעצבת.

אלברס עצמה הייתה תחילה ספקנית לגבי החשיבות של האריגה בעיצוב: זה נראה לה מקצוע נשי מדי, ואולי לא רציני מספיק. אך היא החלה לחשוב גם באופן תיאורטי על המקום של האריגה בעולם האדריכלות והעיצוב, וכתבה מספר חיבורים משפיעים על הקשר בין האריגה כאומנות קדומה לבין עיצוב מודרני.

התערוכה מציגה את יצירות האריגה של אלברס כאמנות אבסטרקטית (ציור ארוג), כאלמנט עיצובי שמביע את רעיונות הבאוהאוס ומשתלב בארכיטקטורה הכוללת, וגם ככלי לביטוי אישי ותרבותי. אלברס הייתה לא רק אורגת אלא גם חוקרת. היא כתבה על התיאוריה של האריגה, והושפעה מתרבויות שונות באמריקה הלטינית – ובמיוחד מתרבות המאיה – לחשוב על אריגה ככלי שפה. בעבודתה היא תרגמה את הרעיון של בני המאיה, שלא הייתה להם שפה כתובה, לתעד את חייהם ותרבותם באריגה. כך, גם אלמנטים עיצוביים ׳משניים׳, כמו ריפוד, שטיח או וילון, הפכו אצלה לבעלי משמעות עמוקה ומעוררת השראה.

המיצב בתערוכה מזמין גם את המבקרים להתרשם מהקשר בין עיצוב לקראפט, ולחוות את המגע של הסיבים השונים, ואת טכניקות האריגה בנול, שהיה פעם חפץ שכיח בכל בית, והיום הפך פריט לאספנים (לפחות בעולם המערבי).