לונדון ותל אביב, אוקטובר 2018

היום ביקרנו גם במוזיאון קטן וצנוע בלונדון, אסטוריק קולקשן שבכיכר קאננברי. המוזיאון ממוקם בוילה נאה בת שלוש קומות, עם קפה חביב בגן בו אפשר לשתות קפה טעים בצל העץ. בפנים מוצג אוסף של אמנים איטלקים מתחילת המאה העשרים, שאינה כה מוכרת לציבור הבריטי.

Mario Mafai Street with Red House (Strada con casa rossa), 1928

הפעם מוצגת בו תערוכה זמנית מאוסף פרטי של בנקאי ממילאנו, הכוללת ציורים של אמנים איטלקים בין השנים 1920-1945. אמנם התערוכה מתיחסת לאמנות מתקופת השלטון הפשיסטי באיטליה, אך לא מדובר באמנות מגוייסת: התערוכה מציגה דוקא ציירים שהשתמשו באמנותם כדי להביע מחאה שקטה נגד המשטר הטוטליטרי ופשעיו.

בתערוכה מוצגים אמנים משפיעים מטורינו, רומא ומילאנו, כמו רנטו גוטוזו, קרלו לוי, מאריו מאפאי, שיפיונה, פיליפו דה פיזיס, ואנטונייטה רפאל. יחד, הם מציגים אלטרנטיבה שקטה, יומיומית ולירית לפרופגנדה הפשיסטית האלימה שאיפיינה את האמנות האיטלקית של אותן שנים.

רבים בחרו להתמקד בציור פיגורטיבי כדי להעניק שוב חשיבות לאדם, ולערכים ההומניים שהמשטר הפשיסטי דרס. אך האנשים שהם ציירו היו רחוקים מאוד מהדמות ההרואית, האגרסיבית והשרירית המזוהה עם האמנות המגוייסת של המשטר הפשיסטי. הם ציירו אמנים ומשוררים, דמויות נשיות ליריות ומלנכוליות, שונות מאוד מהדימוי האגרסיבי של האדם הפשיסטי.

דרך ציור פשוט ופואטי, הציירים, שחלקם היו יהודים, הביעו מחאה שקטה ששרדה את עידן הטוטליטריזם של אירופה. בעינינו, החזרה לאדם כנושא מעוררת השראה, ומציעה אולי דרך לחשוב על התנגדות לעוולות פוליטיים גם היום.

Renato Guttuso Portrait of Mimise (Ritratto di Mimise), 1938

Alberto Ziveri Study for ‘The Brawl’ (Studio per ‘La rissa’), 1937

Ernesto Treccani Self Portrait (Autoritratto) 1940-41

Ottone Rosai The Betrothed (I fidanzati), 1934

קרדיט: Iannaccone collections