מסע אל אמנות המחאה השקטה  

לונדון ותל אביב, אוקטובר 2018

הפוסט השבועי שלנו מפגיש בו זמנית מחשבות על אמנות ומחאה מביקור בשתי ערים שונות: תל אביב, עיר מערבית במזרח התיכון ולונדון, בירת האיים הבריטים ההולכים ומתנתקים מאירופה.
אנו מתייחסות לפעולת האמן והאמנות ככח מחאה, כמעשה חובה מוסרית אזרחית עם משמעות עכשוית והיסטורית.
בתל אביב נסגרה היום גלריית הקיבוץ שפעלה במרתף צנוע ברחוב דב הוז בתל אביב במהלך חמישים ואחת השנים האחרונות. כתבנו עליה כאן. וכך (מחוסר תקציב) מסתיים עידן של פעילות אמנותית משמעותית בזירה המקומית ונוכחות של אמני קיבוץ ופריפרייה שפעלו ויצרו אמנות מחוץ לסצנה העירונית והציגו בלב העיר.
את הסגירה ליוותה תערוכה ״תיק חבצלת״ של ליאוני שיין שהדהדה את ההיסטוריה של הגלריה באופן מרומז ומינורי כמו הספד לאישיות שהלכה לעולמה.
פעולת מחאה שקטה אשר נוכחותה הצנועה חזקה לאור הגעש והרעש שאופף אותנו בעידן פוליטי שאיננו מעודד דיון, ביקורת ומחשבה שונה מהדוקטורינות השולטות.
האמנית התמקדה במסמכי תיק הבנין אותם הניחה בתוך מכלי זכוכית כמו מוצגים בחדר טבע בבית הספר של ילדותינו, באדמה שהביאה מקיבוצים שונים וסידרה במגירות על הקיר, ובתחריכי גבס שעטפה בהם את הקטלוגים ההיסטורים של התערוכות. ביקרנו בשיח גלריה האחרון לפני סגירת התערוכה והגלריה.

היום ביקרנו גם במוזיאון קטן וצנוע בלונדון, אסטוריק קולקשן שבכיכר קאננברי. המוזיאון ממוקם בוילה נאה בת שלוש קומות, עם קפה חביב בגן בו אפשר לשתות קפה טעים בצל העץ. בפנים מוצג אוסף של אמנים איטלקים מתחילת המאה העשרים, שאינה כה מוכרת לציבור הבריטי.

Mario Mafai Street with Red House (Strada con casa rossa), 1928

הפעם מוצגת בו תערוכה זמנית מאוסף פרטי של בנקאי ממילאנו, הכוללת ציורים של אמנים איטלקים בין השנים 1920-1945. אמנם התערוכה מתיחסת לאמנות מתקופת השלטון הפשיסטי באיטליה, אך לא מדובר באמנות מגוייסת: התערוכה מציגה דוקא ציירים שהשתמשו באמנותם כדי להביע מחאה שקטה נגד המשטר הטוטליטרי ופשעיו.

בתערוכה מוצגים אמנים משפיעים מטורינו, רומא ומילאנו, כמו רנטו גוטוזו, קרלו לוי, מאריו מאפאי, שיפיונה, פיליפו דה פיזיס, ואנטונייטה רפאל. יחד, הם מציגים אלטרנטיבה שקטה, יומיומית ולירית לפרופגנדה הפשיסטית האלימה שאיפיינה את האמנות האיטלקית של אותן שנים.

רבים בחרו להתמקד בציור פיגורטיבי כדי להעניק שוב חשיבות לאדם, ולערכים ההומניים שהמשטר הפשיסטי דרס. אך האנשים שהם ציירו היו רחוקים מאוד מהדמות ההרואית, האגרסיבית והשרירית המזוהה עם האמנות המגוייסת של המשטר הפשיסטי. הם ציירו אמנים ומשוררים, דמויות נשיות ליריות ומלנכוליות, שונות מאוד מהדימוי האגרסיבי של האדם הפשיסטי.

דרך ציור פשוט ופואטי, הציירים, שחלקם היו יהודים, הביעו מחאה שקטה ששרדה את עידן הטוטליטריזם של אירופה. בעינינו, החזרה לאדם כנושא מעוררת השראה, ומציעה אולי דרך לחשוב על התנגדות לעוולות פוליטיים גם היום.

Renato Guttuso Portrait of Mimise (Ritratto di Mimise), 1938

Alberto Ziveri Study for ‘The Brawl’ (Studio per ‘La rissa’), 1937

Ernesto Treccani Self Portrait (Autoritratto) 1940-41

Ottone Rosai The Betrothed (I fidanzati), 1934

קרדיט: Iannaccone collections

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s