הריוויירה האיטלקית, יולי 2018.

השבוע נסענו לעיירה קטנה על חוף ים באיטליה. השינויים הכלכליים והתרבותיים של העשורים האחרונים הותירו בעיירה חותם ברור. לפני שלושים שנה, היא עוד הייתה יעד מבוקש לחופשת קיץ ארוכה. כבר באמצע יוני, האימהות הבורגניות, שלרוב לא עבדו, ארזו את הילדים ואת הבית העירוני ועברו לבית החופשה המשפחתי בים. לכל משפחה הייתה לפחות דירה קטנה בעיירה ציורית ליד חוף הים, שהפכה לבית קבע לחודשי הקיץ. האבות היו מגיעים ביום שישי בערב וחוזרים לעיר החמה ביום ראשון בערב, עד שגם המפעל או המשרד סגרו את השערים לחופשת קיץ ארוכה שנמשכה לפחות כל חודש אוגוסט.

העיירה המנומנמת כל השנה התעוררה עם בואם של העירוניים. המקומיים התייחסו אליהם בהתנשאות חביבה, כיורדי ים ותיקים לעירוניים לבנבנים. אך כל העיירה התכווננה לבוא התיירים, שחזרו מדי שנה. בתי הקפה התמלאו, במאפיות כבר הכירו את הילדים שגדלו מקיץ לקיץ, ובחוף שמרו לכל משפחה כסאות נוח באותו מקום מדי שנה.

חופשת הקיץ האיטלקית התבססה על רעיון הבית: כל המשפחה פשוט ערקה מבית אחד לשני. חופשה שלווה, מרגיעה כמו בית הבראה, נטולת כל אלמנט הפתעה או הרפתקאה. אפילו אריזת המזוודה לא דרשה מאמץ מיוחד. בארון הבגדים של הבית בים כבר חיכו המלבושים הקלילים המתאימים לחוף, הסנדלים ובגדי הים. גם ככה לא היה טעם לקחת את בגדי הים אל העיר, שם לא יתאימו לסגנון ולאווירה. בעיירת הים הייתה אותה קהילה עירונית מוכרת: כל השכנים מהעיר הגדולה מצאו את עצמם מחדש, בגירסת הקיץ, בעיירות הים. לכן התחושה השלטת הייתה הבייתיות והקהילתיות. עיירות הים היו רפליקה כחולה ולבנה של העיר הגדולה והמוכרת.

אך עולם החופשה האיטלקי הולך ונעלם. משפחות רבות מכרו את בית החופש בים כדי להמנע מתשלום ארנונה גבוהה. נשים רבות יותר עובדות ואינן פנויות לחופשה בת שלושה חודשים. גם המשרדים והמפעלים כבר לא סגורים כל אוגוסט אלא רק שבועיים. ההבדל העיקרי הוא באופי החופשה: איטלקים רבים מעדיפים חופשות מגוונות, כל שנה ביעד אחר, בעיירות שונות או בארצות רחוקות.

בחזרה לעיירה האיטלקית שלנו, היא נותרה כשהייתה. טיילת ארוכה, חופים עם אבנים קטנות וחלקלקות, בתי קפה ומסעדות דגים, פיצריה וכנסיה, גינה ציבורית ומאפייה. אך על מרפסות הבניינים הכחולים תלוי שלט 'למכירה', ובחוף הים יש מבחר רחב של מקומות פנויים.

אנשי העיירה שגרים בה כל השנה מרגישים בחסרונם של התיירים. האיטלקים העירוניים, תושבי הקיץ, לא באים, אך גם תיירים אחרים לא מופיעים. דירות הנופש עומדות ריקות אך לא נבנו במקומן מלונות שמתאימים לתיירות עכשווית. העיירה עומדת קפואה בזמן, מחכה לשינוי.