ירושלים יוני 2018

השבוע נפתחה במוזאון ישראל תערוכה חדשה ״מקום לאופנה״, ציון דרך בהיסטוריה של התרבות הישראלית.

באירוע ההשקה החגיגי הייתה הרגשה שהנה הגיע הרגע שכולם ציפו לו: התערוכה הראשונה המוקדשת לאופנה ישראלית במוזאון ישראל לאמנות.

התערוכה מבקשת לספר את סיפורה של החברה הישראלית באמצעות הלבוש המקומי מפעם ועד היום מלווים בקטעי סרטים היסטוריים ובטקסטים מפורטים המלווים כל פריט בתצוגה. זו הפעם הראשונה שמוזיאון ישראל מתייחס אל הלבוש הישראלי ואל תעשיית האופנה המקומית, ומציג את האופנה במרכז כשחקן ראשי וכחלק מהתרבות ״הגבוהה״ לצד האמנות. כך מצטרף המוזאון למגמה חשובה של מוזאונים בינלאומיים מלונדון ועד מוסקבה החוקרים ומציגים אספקטים פוליטיים, חברתיים ואמנותיים של האופנה, כמו שאנו כותבות כאן בשמונה השנים האחרונות.

בעיניינו התערוכה הזו היא המשך מתבקש לתערוכה “שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי“ שהייתה פרי מחקר בארכיון האופנה והטקסטיל של המוזאון. התערוכה שפת הלבוש הציגה את בגדי המהגרים היהודים אשר הגיעו מכל פזורות העולם. המהגרים שהגיעו לישראל החליפו את קוד הלבוש שלהם ותרמו את הבגדים ההיסטוריים שהביאו מארצות מוצאם לארכיון המוזאון (שקדם לו ארכיון בצלאל). כתבנו כאן פוסט על המייצב והערב החד פעמי שקיימנו בתערוכה בשנת 2014 לציון שלושים שנים לסטודיו אילנה אפרתי.

המיצב של אילנה אפרתי בתערוכה שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי, 2014

התערוכה הקודמת עודדה את המבקרים, באופן עקיף, לחשוב על ההשפעה של סגנונות לבוש מכל העולם על תרבות הלבוש של ישראל. אך לא הייתה בה התיחסות ישירה להיסטוריה של הלבוש הישראלי. בעינינו, תרבות הלבוש בארץ היא נושא מרתק במיוחד. במהלך המאה העשריםֿ, הגיעו לארץ ישראל מהגרים ממדינות בהן היה נהוג לבוש שהיום היינו מכנים ׳אתני׳ או ׳מסורתי׳ (רוב העולם למעט מדינות אירופה וארצות הברית). העולים האלה אימצו – ברצון או בכפייה, תלוי בנקודת ההשקפה – את בגדי החברה הישראלית-יהודית הצעירה והמודרנית. פה שלטו קוד הלבוש הסוציאליסטי כדוגמת בגדי חאקי, בגדי עבודה ומדים ומנגד בגדים ״סלוניים״ אשר איפיינו את הבורגנות העירונית שחיה בתל אביב וירושלים בהשראה ובהשפעה אירופאית.

התערוכה החדשה נותנת מקום לנושא הזה. מוצג בה, למשל, מעיל דו צדדי בעיצוב אילנה אפרתי המתייחס ללבוש כותנה חאקי (במקור השפעות קולוניאליסטיות מערביות במזרח), אך מצידו הפנימי מבצבצת בטנת בד משי טאפטה מצויר ביד חופשית בהשראת מעיל איקט היסטורי מסמרקנד. השילוב בין השניים הוא המפגש בין העולמות, לבוש התפוצות ולבוש ישראלי מקומי, מפגש מעורר השראה אך גם רווי חיכוכים וקשיים.

מעצבי התערוכה ואוצריה, תמרה יובל ג׳ונס, דייזי רקח, אפרת שפירא, נגה זלמנוביץ וחנן דה לנגה השכילו לייצר מקום מכבד המציע מסע בזמן ללא רצף כרונולוגי מובהק, המאפשר לצופה מבט המתרפק אל תקופות אחרות בהן תעשיית הטקסטיל והאופנה הישראלית היו מקור לגאווה לאומית. האופנה מוצגת כענף יצוא משגשג וכל זה באמצעות בחירה של בגדים מגוונים ממפעלים ועד סלונים של ״קוטור מקומי׳״ מאז ועד היום.

התערוכה מהדהדת סיפור מקומי אך במידה רבה גם קוסמופוליטי. בנוסף לסגנון הלבוש המקומי ולהיסטוריה של המעצבים שפעלו ופועלים פה, התערוכה גם משדרת מסר על החשיבות של האופנה כתעשייה וכסקטור יצרני ויצירתי. החברה הישראלית נטועה בלב המזרח התיכון כשפניה למערב ותהליכים של שינוי באים לידי ביטוי כאן באופן מהיר. אם באירופה מוסדות ממשלתיים ומסורות היסטוריות בולמים שינוי מהיר ומאזנים בין מורשת וכוחות השוק הקפיטליסטי, בישראל כוחות השוק פועלים כמעט באין מפרע. לא קיימות כמעט יוזמות פרטיות או ציבוריות של טיפוח מחודש של מקצועות הקרפט או הגנה וסיבסוד של מפעלים היסטוריים כחלק מהתרבות. התוצאה היא שחלק גדול ממה שמוצג בתערוכה הוא כיום בחזקת היסטוריה. לנו נותרו מהתעשייה המקומית המפוארת סרטים היסטוריים ובגדים מן הארכיון המספרים את הסיפור מהצנע אל השפע …(ואל היבוא). אולי בשל הפער בין התערוכה לבין הרחוב והחנויות כיום, שווה במיוחד לבקר בה ולקבל מבט רחב ועשיר אל האופנה הישראלית לאורך השנים.

צילומים: אילנה אפרתי ופביאנה מגרי.