מילאנו, יוני 2018.

השבוע נוכחנו לגלות שוב עד כמה התרבות – והספורט – קשורים לפוליטיקה. בישראל המעורבות של הפוליטיקאים והשרים בעולם התרבות היא גבוהה במיוחד. דרך מימון, עידוד, פרסום ויוזמות ממשלתיות, פוליטיקאים מקדמים פרויקטים תרבותיים שקרובים לליבם ולתפיסת עולמם, ומחניקים את אלו המתנגדים להם. בשנים האחרונות התופעה הזו הפכה להיות כמעט שקופה בעיני רבים, עד כדי שכבר לא מבחינים בה. אך מה השפעת הפוליטיקה על האמנות, היצירה והאופנה? את התשובה לשאלה המורכבת הזו יצטרכו כבר למצוא היסטוריונים שיכתבו בעתיד על ישראל של תחילת המאה ה-21, אך בינתיים אפשר לחשוב על השפעת הפוליטיקה על התרבות במדינות אחרות ותקופות אחרות. תערוכה מעניינת במוזיאון ׳קרן פראדה׳ במילאנו מנסה להתמודד עם השאלה הזו על ידי התמקדות בחיי האמנות והרוח באיטליה בשנים 1918-1943, בהן התחלפה הדמוקרטיה הליברלית בדיקטטורה הפשיסטית של מוסוליני.

שמה המשונה של התערוכה, POST ZANG TUMB TUUUM., מתייחס לשירו המפורסם של הפוטוריסט פיליפו תומזו מרינטי, משנת 1914, שחגג את הרעשים המכניים של העידן המודרני. בעיני אוצרי התערוכה, תנועת הפוטוריזם – שחגגה את המיליטריזם, ועודדה כיבוש בשם הקידמה – מדגימה את הקשר בין אמנות ופוליטיקה שהתהדק בעשורים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ותחת שלטון הפאשיזם. אוצרי התערוכה תומכים ברעיון שאין אמנות אבסטרקטית – כל יצירת אמנות מושפעת מהקונטקסט הפוליטי, החברתי והתרבותי בו נוצרה.

המסר של התערוכה הוא, אם כן, שהכל פוליטי. לא כל האמנים האיטלקים המפורסמים שמוצגים בה היו פאשיסטים: ג׳אקומו באלה, שיפיונה, מורנדי, ארתורו מרטיני, ג׳ינו סברי, ופיליפו דה פיזיס הם שמות ידועים באמנות המודרנית האיטלקית שהמשיכו ליצור גם תחת השלטון הפשיסטי והניעו את החדשנות והיצירתיות של איטליה בעידוד השלטון. האמנים האלה היו חלק מהמרקם התרבותי של  איטליה, יחד עם אינטלקטואלים כמו קרלו לוי, ליונלו ונטורי, פיירו גובטי ואחרים שפעלו תחת השלטון הדיקטטורי. רק חלק מהאנשים האלה הביעו פומבית מחאה אנטי פשיסטית ולרוב שילמו על כך בחייהם.

התערוכה מנסה להציג את אינטרקציה בין האמנים, המעצבים, ההוגים והמשטר הפשיסטי כקשר מורכב וסימביוטי. מעניין לראות כיצד המשטר הפשיסטי עודד באופן פעיל ונלהב את פעילותם של אמנים, מעצבים ואדריכלים מודרניסטיים, כדי שיקדמו ביצירתם את החזון הפשיסטי של איטליה החדשה, המודרנית והמתקדמת. אך רוב האמנים לא בהכרח תמך באופן פעיל במשטר, אלא פשוט נמנע מהתנגדות פעילה. יחד עם זאת, היצירות שנוצרו באותן שנים של דיקטטורה, אלימות וגזענות לא יכולות להיות מנותקות לחלוטין מן ההקשר ההיסטורי והפוליטי שבו נוצרו. לכן, התערוכה מציעה מחשבה מעניינת על ההשפעה הבלתי נמנעת של הפוליטיקה על היצירה התרבותית והעיצובית, בעבר וגם כיום.