רומא, מאי 2018.

השבוע הוזמנו לפתיחת תערוכה במוזיאון מקסי ברומא, שמוקדשת לתל אביב ״העיר הלבנה״ ו״סגנון הבאוהוס״, מושגים שהפכו בשנים האחרונות למילים נרדפות לנדל״ן יוקרתי בקדחת קידום המכירות של יזמות הבניה במדינת תל-אביב.

אך אין להלין על כך מפני שבחסות עליות מחירי הדיור, שאפתנות היזמים המודרניים ובזכות הכרזת אונסקו בשנת 2003 על לב תל אביב ההיסטורית כאתר מורשת תרבות בינלאומי, זכינו אנו תושבי העיר להנות משיחזור ושימור מהרס של בנינים היסטוריים (בניגוד, למצער, לקולנוע אלנבי שנהרס לאחרונה) שהוזנחו עם השנים. כעת הם הפכו ממבנים אפורים ומתפוררים לבנינים לבנים, מטופחים ואלגנטיים ממש כמו בימי יסוד ותכנון העיר על ידי ארכיטקטים והוגים אירופיים, שביקשו לשנות את הניראות האדריכלית המזוהה של יהודי אירופה מהגטו. במקום השטיטל היהודי המוזנח הם הציעו עיר גנים מטופחת וקוסמופולטית על הדיונות הלבנות של המזרח התיכון.

התערוכה הצנועה במוזאון לאמנות מודרנית ברומא ממוקמת באולם קרלו סקרפה, ארכיון הארכיטקטורה של המוזאון. דרך כותרות מעל תמונות בשחור לבן, מודלים של מבנים, וסרטוני וידאו התערוכה סוקרת את ההשפעות האירופאיות על תל אביב.

גימיק נחמד של מעצבי התערוכה הוא שטיח מודפס בצילום אויר של מרכז העיר בו ניתן לזהות מבנים ורחובות.

התערוכה מחדדת עבור הצופה האיטלקי את השפה העיצובית היחודית לעיר תל אביב שבה ניתן למצוא את אוסף המבנים הגדול בעולם של הסגנון המזוהה עם בית הספר הגרמני הבאוהאוס. בית הספר פעל בין מלחמות העולם ובו למדו כאלף ומאתיים תלמידים במשך כארבע עשרה שנים (מספר תלמידים דומה למחזור שנתי בבצלאל ובשנקר למשל). אשר השפעתם על תפיסת העיצוב המודרני הבנלאומי יחודית בחשיבותה ואין לה מקבילה. זאת על אף שכבר בשנות העשרים וולטר גרופיוס התנגד למונח ״סגנון באהוס״ כפי שמציין מבקר האמנות הבריטי פרנק ויטפורד בספרו ״באוהאוס״.

התערוכה הנוכחית מהדהדת גם את מחקרו של הארכיטקט והחוקר האיטלקי ג׳יאנלוקה פרדה מאוניברסיטת נאפולי שיצא ב2011 בספר בשם la collina della primavera, יחד עם עבודתה של ניצה סמוק הישראלית שאצרה את התערוכה.

השפעת המחשבה שהוביל הבאוהאוס הפכה לנו להשראה לעיצוב אופנה ובגדים בתל אביב, דרך רעיונות כמו הפונקציונליות כעיצוב, נקיון קוים וצניעות.