סן פרנסיסקו, אפריל 2018

השבוע ביקרנו במוזיאון לאמנות ׳דה יאנג׳ בסן פרנסיסקו, שנמצא בבניין מרשים בלב גולדן גייט פארק. שתי תערוכות שמוצגות עכשיו במוזיאון עוסקות ביחס בין אמנות, עיצוב וטכנולוגיה מנקודות מבט שונות לחלוטין: התערוכה הראשונה, שנקראת ׳פולחן המכונה׳, מציגה ציורים ויצירות בהשראת חידושים טכנולוגיים, ואילו התערוכה השניה מציגה מניפות עץ מצוירות מהמאה-18. התערוכות מראות שכיום יש מקום נרחב יותר במוזיאונים לקראפט ואומנות, כמו המניפות המצוירות, או מכוניות הפאר הטכנולוגיות, לצד ציורים ויצירות אמנות שמתעדים את החדשנות של עולם העיצוב, הטכנולוגיה והיצירה. הגבולות בין עיצוב ואמנות הולכים ומטשטשים, והקשר בין שני העולמות מורכב ורב פנים.

התערוכה הראשונה, פולחן המכונה, מציגה אמנים שמצאו השראה בחידושים הטכנולוגיים של המאה העשרים, ובחרו לצייר נושאים לא-שגרתיים. במקום טבע דומם, פירות, נופים או אנשים, הם ציירו ברגים, אוניות, מפעלים, ומכוניות. היצירות המכניות של בני האדם היו ראויות בעיני הציירים האלה לתיעוד ועניין אסתטי לא פחות מיצירותיו של הטבע. כך, האדם עומד במרכז האמנות גם אם הוא אינו נוכח בציור עצמו. כמובן שגם עולם העיצוב הרוויח מהעניין הגובר של האמנים בטכנולוגיה, ואמנים רבים ׳גויסו׳ לעצב מוצרים באופן אסתטי ומסוגנן כדי לשפר את מכירתם.

הקשר בין פלאי הטכנולוגיה לפוליטיקה לא נעדר מהתערוכה, למרות שזרמים חשובים כמו הפוטוריסטים האיטלקים שחגגו את הקידמה כהישג אמנותי לא מוצגים בה. פה דווקא מדגישים את האמנים האמריקאים שראו בקידמה הישג לאומי, וחשבו שחשוב לתעד את המפעלים, הספינות וגורדי השחקים כיצירות אמריקאיות אמיתיות, בניגוד לאמנות ההיסטורית של היבשת הישנה, אירופה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מעניין שבסיום התערוכה מוצגים רהיטים מעשה ידי אדם, ולא מכונה: כיסאות, שולחנות וכלים מסוגננים שיצרו נגרים בני כת השייקרז האמריקאים. רבים מהאמנים שמוצגים בתערוכה, שציירו את הישגי הטכנולוגיה, העריצו גם את יצירות הנגרות של השייקרז, שהצליחו ליצור מוצרים ורהיטים באיכות מעולה ובסגנון מינימליסטי ומדויק גם בלי להשתמש במכונות כלל.

התערוכה השניה שמוצגת במוזיאון מתמקדת דווקא בפיסת טכנולוגיה פשוטה ביותר, מניפת עץ (כמו שכתבנו כאן). אין צורך בטכניקות יצירה מתקדמות כדי לבנות מניפה, אך היא יכולה להיות פלטפורמה לפרטים הקטנים ולקישוטים. פריט שימושי אלמנטרי כמו מניפה שניתן למצוא בתרבויות רבות מספרד, יפן ועד אפריקה, טופל במהלך הדורות שוב ושוב על ידי אמנים ואומנים גם ללא שינוי דרמטי בטכנולוגיה שלו אלא רק בחומרים ובעיטור. באירופה של המאה ה-18, המניפה המתקפלת הפכה לפריט חובה במלתחתן של נשים בעלות מעמד. במהרה המניפה הפכה מפריט פונקציונלי ליצירת אמנות של ממש. האמנות נועדה להעלות את ערכו של אביזר טכני נוח ונחוץ ולתת לו ערך אסתטי. בניגוד לאמני המאה ה-20 שהעריצו ותיעדו ביצירתם את המכונות, במאה ה-18 אביזר טכני כמו מניפה לא זכה להערכה אם לא היה מקושט באיורים וציורים מתוחכמים. באותה תקופה, עיצוב טוב לא קם ונפל על פונקציה, אלא על קישוט. הניגוד בין הגישה העיצובית של המניפה למודרניות של פולחן הטכנולוגיה הופך את שתי התערוכות למעניינות במיוחד.

שיטוט של אחר הצהרים בשתי התערוכות המרשימות והמגוונות היה הזדמנות לחשוב על משמעות העיצוב היום, האם חשוב יותר הקישוט או הפונקציה, האם הטכנולוגיה יפה בפני עצמה, או שצריך לעטוף אותה באריזות משכנעות? בעידן האייפון והמק, שהומצאו לא רחוק מסן פרנסיסקו, הפונקציונליות של המכונה זוכה שוב לתשומת הלב של עולם העיצוב, אך עדיין לא הפכה למושא הערצה של אמנים. מעניין אם בעתיד נראה גם תערוכת ציורים של מחשבים, טלפונים ולווינים, מסמלי הקידמה של המאה ה-21.