לונדון, מרץ 2018

פתחנו את ביקורינו בגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון עם המשפט הזה המיוחס לסופר האמריקאי מרק טווין:

Clothes make the men. Naked people have little or no influence on society

היה זה מסע מסקרן אל חמש מאות שנות ייצוג אופנה. בדרך, חשבנו על מושגים כמו גבריות או נשיות או קוד לבוש בהקשר עם האנשים שיצרו את ההיסטוריה הבריטית מימי הביניים ועד ימיינו.

הבגד עושה את האדם, אמרו חכמים רבים מאז יוון הקדומה דרך שייקספיר ועד הפאשניסטיות של ימינו. הביקור במוזיאון היה הזדמנות להתנתק מההקשרים הקלישאתיים של האופנה ולצאת למסע בזמן באוסף קבוע של הגלריה. הציורים הקלאסיים הפכו לתערוכת אופנה, מייצג מסחרר של יצירות מופת שתיעדו מלכים ומלכות, מנהיגים ואצילים, אנשי צבא ,אנשי חצר, ופוליטיקאים מימי בית סטיוארט ועד הנסיכה מויילס.

לרגע מחקנו את הפורטרט האנושי והתמקדנו במשמעיות הפורטרט האופנתי. חשבנו על האופן בו כל דמות בחרה להיות מונצחת בידי האמנים שצירו אותה. חשבנו על הבחירה של הבגדים הצבעים ההדפסים ומשמעותם ועל הסמליות החבויה בפרטים.

ריתקו אותנו הנפחים והצלליות של הבגדים, ההקפדה המדויקת בתיעוד של הבדים שצוירו במיומנות מהפנטת עד שכמעט ניתן למשש את הטקסטורות שלהם ממשי טאפט פריך או מוסלין דקיק ותחרה מעומלנת ועד בדי ז׳קרד כבדים עמוסי דוגמאות והתכשיטים שנענדו ותועדו על פרטיהם המדויקים האבנים, הפנינים הרקומות על הבגדים, הצוארונים שמיסגרו את הפנים, והצבעים העזים של הבדים.

אבולוציה אופנתית נחשפה לעינינו בחולפינו על פני למעלה מעשרת אלפי היצירות התלויות בחללי הגלריה.

שמלות הנשים עתירות הנפח ובגדי הגברים הרכים, הצבעוניים המתוכשטים והמעודנים שהשתנו והתמתנו אל מול ענינו עד לצלליות ״גבריות״ מוכרות של זמנינו כמו חליפות שלושה חלקים שחורות ומינימליות.

מיגדר, כוח, ייצוג הגוף, שררה, עושר, יופי, טרנדֿ: הכל מתועד בפורטרטים חד פעמיים המייצגים כחמש מאות שנים בהן ההופעה והבגדים סימנו משמעויות וקודים חברתיים .