לונדון, מרץ 2018

החורף הקיצוני שתקף את לונדון השבוע, כשכבר נראה היה שהאביב כמעט בפתח, הוביל אותנו אל האולמות המחוממים של המוזיאונים. מול ה׳חיה מהמזרח׳ (שמה של סופת השלג שהגיעה מסיביר), מצאנו מקלט בטייט מודרן, שבו מוצגת תערוכה חדשה ומקיפה של עבודותיו של הצייר אמדאו מודיליאני.

פיקאסו נהג לומר שהגבר היחיד בפריז שידע להתלבש הוא אמדאו מודיליאני. בתגובה, מודיליאני אמר לחבר שהכישרון האמנותי המוכח של פיקאסו הוא לא תרוץ להתלבש בלי טעם. חילופי הדעות האלה אולי נראים חסרי חשיבות, אך הם מעידים על מעמדו של מודיליאני האיטלקי בפאריז של תחילת המאה העשרים: בוהמייני מגונדר ענוב בצעיפי משי צבעוניים ובז׳קט טוויד או פשתן מחויט, שנודע יותר בזכות הסגנון מאשר בזכות הציור. בתור יהודי מליבורנו שבאיטליה, מודיליאני היה תמיד אאוטסיידר בסצנת האמנות הפריזאית, אך דווקא השונות הזאת העניקה לו ייחודיות בתור הזהב של האמנות בעיר. בחליפות אלגנטיות, שיער ארוך ומראה רומנטי, הוא היה נטע זר בפאריז של הבוהמה הענייה.

Portrait du psychologue francais Paul Guillaume (1878-1962), 1915.

אמנם עכשיו הציורים שלו שווים עשרות מיליוני דולרים, אך זה לא תמיד היה המצב: כשפיקאסו היה זקוק לקנבס לציור, הוא לקח את אחד מציורי מודיליאני שבבעלותו וצייר מעליו. עד לאחרונה, המיתוס של הצייר המסוגנן והשיכור העיב על המוניטין האמנותי של מודיליאני והפך אותו לקריקטורה. רק בשנים האחרונות סדרת תערוכות ברחבי העולם מנסה לשפר את תדמיתו ולהציג את יצירותיו כבעלות חשיבות אמנותית אותנטית.

אך הקשר בין אופנה לציור נותר מרכזי בעבודתו של מודיליאני. העובדה שידע להתלבש אינה, בעינינו, פחיתות כבוד, אלא דווקא מראה על רגישות אסתטית שבאה לידי ביטוי גם באופן שבו בגדים מופיעים בציורים שלו. במאמרה בקטלוג התערוכה החדשה בטייט מודרן בלונדון, ננסי אירסון מציעה שעולם האופנה העניק לנשים אפשרות לביטוי עצמי בתחילת המאה העשרים. בעידן בו זכויות הנשים היו מוגבלות למרחב הפרטי, האסתטיקה של הלבוש העניקה להן מקום לחפש שחרור, זכויות ועצמאות. גם הזכות לחשוף את גופן במחשופים נועזים הייתה חדשנית ומפתה עבור נשים רבות, כדרך להתנגד למשטר המוסכמות החברתיות השמרניות.

הלבוש אצל מודיליאני מופיע במינימליזם מודרני. אין פה תיאור פרטני של כל קפל וכפתור, כמו בציור הקלאסי, אלא סימון מינימליסטי של הפרטים החיוניים בבגד: טקסטורת אריג העניבה, כפתורים וקפלים של שמלת מלח, צווארון חולצה לבנה ושרוולים מקופלים, מחשוף עמוק ופרחים מעטרים שמלה קייצית, מקטורן פשוט עם חגורה או שמלה שחורה עם צווארון לבן, הבגדים מופיעים בפשטות עדינה במיוחד. בפורטרטים הנשיים שלו בא לידי ביטוי הניסיון לשחרר את הנשים מהמוסכמות של החברה השמרנית ולהציע מראה חדש של אישה מודרנית, ספונטנית ומסוגננת.

גם ציורי העירום שלו הציעו מבט אחר על גוף האישה האמיתי, אחרי עידן אופנת המחוכים הנוקשה. אמנם מודיאליני המשיך במסורת הקלאסית של ציורי עירום נשיים (בלבד), הגוף הנשי שהוא ראה היה מודרני, מתריס ושונה מהמקובל. שיער ערווה וגוף הופיע ללא מגבלה ועורר שערוריה שהובילה לסגירת תערוכת היחיד הראשונה והאחרונה שלו. המבט בעיני הנשים המצוירות נע בין התרסה לתוגה, בין שעמום לפיתוי, אך בכל מקרה הדוגמניות נוכחות בציור והן חלק מהיצירה, ולא רק אלגוריה לאישה. מעניין שגם מבחינה כלכלית, המודליות והצייר היו באותו מעמד: הוא שילם להן סכום זהה למה שקיבל בעצמו מהסוכן שלו. הנשים האלו, שלא היה להן מקום ואמירה בחברה שבה חיו, השאירו חותם דרך הציורים, שמביעים משהו מהאופי, המחשבה והמבט שלהן, ולא רק של הצייר.