לונדון, פברואר 2018.

במסה ׳משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם׳, הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס תיאר שיט תענוגות בקריביים כמסע מסויט בין קלישאות בורגניות והנאות מזויפות. ספינת הענק נראתה בעיניו כאי שט המסמל את כל מה שרע בתרבות האמריקאית המודרנית.

תערוכה חדשה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון מציגה את ההיסטוריה של ספינות שיט במאה העשרים. בניגוד לספינת השעשועים של פוסטר וואלאס, ששטה בין איים קריביים להנאתם של הנוסעים, בעבר ספינות הקרוז נועדו לחצות את האוקיינוסים ולהוביל נוסעים למרחקים ארוכים. בעידן טרום הטיסה, שיט היה הדרך היחידה להגיע מלונדון לניו יורק. עם התקדמות הטכנולוגיה, משך השיט התקצר משלושה שבועות לשלושה ימים. לצד ספינות מהגרים נטולות ניצוץ ופאר, נולד צי של ספינות יוקרה. אך הספינות היו כה מפוארות ונאות, שהנוסעים רצו בוודאי להאריך את הבילוי. כך, אולי, נולד שיט התענוגות חסר התוחלת, שמטרתו לא הייתה להגיע ממקום למקום אלא להעביר את הזמן.

1911

1907

1950 Marlene Dietrich,  .

בתערוכה בלונדון מוצגת ההיסטוריה של ספינות המסע כביטוי לאסתטיקה ולפוליטיקה של התקופה. אנגליה, צרפת, ואיטליה בנו ספינות עצומות מימדים, מעוצבות לפי סגנון התקופה: ארט נובו, ארט דקו, מינימליזם מודרניסטי. העיצוב היה ביטוי לכוח הפוליטי של המעצמה שמאחורי הדגל שהתנופף על תורן הספינה.

צרפת, אנגליה, איטליה, גרמניה, ארצות הברית התחרו על אהדת הנוסעים, וגם על יוקרה וסטטוס פוליטיים. לכן הושקעו בספינות מיטב הידע של המהנדסים, האמנים והמעצבים שהביאו לספינה את מיטב התוצרת הלאומית, מספות ועד יצירות אמנות, מכוסות ועד שטיחים. הכל עוצב בהקפדה עילאית, כל ספינה הייתה מודל לעיצוב טוטאלי. מלבד הריהוט הנדרש והמתבקש, היו באוניות גם פריטי אמנות של ממש, יצירות שעוצבו ויוצרו במיוחד לספינה. התערוכה מציגה עולם שלם של אסתטיקה לאוניות, שנראה פתאום רחוק ומשונה כאן, על היבשה.

הספינות ייצגו עולם של מעמדות וטקסים. כל ספינה התחלקה, מטבע הדברים, לשתי מחלקות: מחלקה ראשונה ושנייה. כל מחלקה נהנתה מסלונים, חדרי אוכל וסיפונים נפרדים. מגוון ארוחות, ריקודים, תפילות יום ראשון וגם תפילות שבת בבית הכנסת, כל אלה היו זמינים לנוסעים לפחות באותה רמה ואיכות שהם הורגלו אליה בבית. בהמשך הצטרפו גם בריכות שחיה, חדרי התעמלות ועוד חללים נחוצים לסגנון החיים הבורגני של הנוסעים.

רהיטים מתא של ספינה מתחילת המאה ה 20

ארון הקודש של בית הכנסת של אחת הספינות האמריקאיות

גם הנוסעים התאימו את עצמם למסע המפואר. הם ארזו מבחר מחלצות לארועים השונים בתיבות מסע מהודרות מעור, והקפידו על קוד לבוש מדוקדק לכל רגע בהפלגה. היום מעצבי אופנה יוצרים קולקציית ׳קרוז׳ או ׳רזורט׳, אבל בשיט הספינות היה צורך במבחר רחב של בגדים המתאימים להפלגה. מכנסי ברמודה ובגדי ים לא היו מקובלים בתחילת המאה, אז שמלות משי ומלמלה היו עדיין הלבוש המועדף, לצד חליפות פשתן בהירות לגברים.

מדי ערב הגיע רגע השיא היומי: הירידה הדרמטית במורד גרם המדרגות המעוגל המוביל מן הסיפונים אל אולם הסעודה של המחלקה הראשונה. כולם נשאו עיניהם אל הנשים לבושות בשמלות ערב אלגנטיות, והגברים לבושים בטוקסידו. התערוכה שיחזרה את גרם המדרגות הטיפוסי, עליו התרחשה מדי ערב תצוגת האופנה הספונטנית של האוניה.

מלחמת העולם השניה שמה קץ לתופעת ספינות הפאר חוצות האוקינוס. חלק מהספינות הומרו לאוניות תובלה צבאיות, אחרות שוחזרו אחרי המלחמה, אך עליית קרנו של המטוס הפכה את ההפלגה לעניין לחובבי הז׳אנר בלבד. למרות שהשיט מניו יורק לאנגליה נמשך רק 3 ימים, בזכות מנועים חדישים וטכנולוגיות מתקדמות, אנשים רבים העדיפו לטוס. סגנון הג׳ט סט החליף את הסטייל הנהנתני והאיטי של ההפלגה. ספינות קטנות יותר המשיכו לשוט ליעדים קרובים (כתבנו על ספינות כאלה כאן) ואילו תעשיית הקרוז התפתחה להנאת הבורגנים. התערוכה בלונדון הייתה הצצה לעולם האסתטי של מי שיכל להרשות לעצמו חיי פאר, והיה לו הזמן להנות גם מהנסיעה, ולא רק מהיעד.