לונדון, אוקטובר 2017.

אחרי שביקרנו בשבוע שעבר בבית האופרה המלכותי של לונדון, המשכנו את המסע אל האופרה גם בביקור בתערוכה חדשה במוזיאון ויקטוריה ואלברט. בהמשך לטרנד התערוכות על מוזיקה, מהפסקול של שנות השבעים דרך הפינק פלויד ודיויד בואי, עכשיו הגיע גם תורה של האופרה לזכות לתערוכה משלה.

התערוכה השאפתנית והאלגנטית מוצגת באגף החדש של המוזיאון שנקרא על שם התורם, לורד סיינסבורי,  בעלי רשת הסופרמרקטים הגדולה. המיקום תואם גם את האווירה הכללית של התערוכה המנסה לקרב את האופרה לקהל העכשווי ולהפוך אותה למוצר צריכה לא פחות זמין מ'החומה' של פינק פלויד, או מייג'ור טום. התערוכה הפיחה חיים בהיסטוריה של האופרה, והציגה את התלבושות, התפאורות, האנשים והמקומות שמאחורי הצלילים.

התערוכה מעניינת משתי סיבות (מלבד, כמובן, פסקול האופרה המעולה שנשמע באוזניות האיכותיות שמקבלים המבקרים). ראשית, התערוכה מציגה את ההיסטוריה של האופרה כתרבות עממית, זמינה, ואף מהפכנית. אם בארץ כיום אופרה נחשבת למיושנת, אליטיסטית ו'אשכנזית', התערוכה עושה הכל כדי להוכיח שהתדמית הזו שגויה.

פסקול התערוכה כולל את Va Pensiero שיר מקהלת העבדים העבריים באופרה נבוקו של ורדי, היה להמנון איחוד איטליה (ולזמן מה גם להמנון הרשמי של המדינה המאוחדת).

A Box at the Italians' Theatre, 1874 by Gonzales, Eva

למרות שנראה לנו היום שהתלבושות והאביזרים של זמרי ומבקרי האופרה מפוארים ביותר, זה לא היה ז'אנר לעשירים בלבד. מאז שמונטורדי הלחין את 'הכתרת פופאה', בונציה של המאה ה-17, האופרה הייתה מופע פופולרי, לקהל הרחב. האופרה נכתבה לשעשע את הקהל וגם לפעמים לעורר רגשות פוליטיים, כמו לאומיות איטלקית במקרה של ורדי. לפעמים, האופרה הייתה כלי לשינוי חברתי, כמו למשל מחשבה מחודשת על מעמד האישה. בניגוד לתיאטרון השייקספירי, באופרה נשים השתתפו כשחקניות וזמרות, ויכלו לבטא את עצמן באופן ישיר. בצרפת, איטליה, וגם בגרמניה וברוסיה הסובייטית, האופרה לא נועדה לשמנא וסלתא, אלא לאחד העם.

הסיבה השניה שהתערוכה ראויה לביקור היא דווקא החלק האחרון שלה. אחרי סקירת ההיסטוריה המרשימה של האופרה, מונציה לאיטליה המאוחדת, דרך צרפת האימפרסיוניסטית, גרמניה של הרומנטיסיזם, ורוסיה הסובייטית, התערוכה מסתיימת בחלל גדול המוקדש לאופרה היום. מסתבר, שאופרות רבות ממשיכות להכתב מסביב לעולם, לא רק באירופה אלא גם באפריקה, באסיה, באוסטרליה, ובארצות הברית. הפורמט של האופרה מושך אמנים ויוצרים להביע את עצמם גם היום, ולאתגר את המוסכמות של הז'אנר.

Robert Wilson (Photo by Lawrence K. Ho/Los Angeles Times via Getty Images)

Opera Exhibition photography, 26th September 2017

רוברט וילסון, אחד מבמאי האופרה והתיאטרון החדשניים בעולם, יצר מספר אופרות אבסטרקטיות ומרתקות, שקטעים מהן הוצגו על מסכי ענק בתערוכה. ההישג הזה מוכיח שרעיונות חדשניים ויצירתיים יכולים להחיות ז'אנרים של אמנות שכבר לכאורה אבד עליהם הכלח. החיבור בין העבר והעתיד, בין ההיסטוריה של האופרה כיצירה חברתית ופוליטית והעתיד שלה בעולם המשתנה, מעורר השראה ומסביר, אולי, את כוח המשיכה של האופרה עד היום.

Opera Exhibition photography, 26th September 2017

Opera Exhibition photography, 26th September 2017