מסע אל האופרה

לונדון, אוקטובר 2017.

השבוע, בעקבות הביקור בונציה השקועה בעבר, החלטנו לבלות עוד ערב בעולם התרבות הדקדנטי של איטליה, והפעם באופרה. בניגוד לונציה המתהדרת בשימור העבר ללא מגע המודרניות (ואולי בשל כך מאבדת מחיוניותה ומתושביה), בית האופרה של לונדון הוא מקום מפגש יומיומי בין העבר וההווה. על הבמה מוצגות יצירות בנות מאה שנים ויותר, שזוכות לפרשנות תקופתית קלאסית או מודרנית ומרדנית. ונציה שמתהדרת בקלאסיות דקדנטית, אך בית האופרה של לונדון מתעקש 'להנגיש' ולקרב את האופרה לקהל העכשווי. קהל המבקרים בבית האופרה מגוון ביותר: בני כל הגילאים, בריטים ותיירים, לבושים בפשטות יומיומית או בטוקסידו ושמלות ערב. ההפקות של בית האופרה מוצגות באופן קבוע (ולעיתים גם בשידור ישיר) גם בבתי קולנוע ברחבי אנגליה. חוויית האופרה, כמו אולי ביקור בונציה, אמורה לפתוח את המבקר לעולמות חדשים של אסתטיקה, יופי ואנושיות.

הערב מוצגת על הבמה אחת היצירות הדקדנטיות ביותר, שחוגגת את הטרגיות והיופי שבעליבות ובעוני: לה בוהם של פוצ'יני. האופרה היא מעין טלנובלה של המאה ה-19, המספרת את סיפורם המופרך של ארבעה בוהמיניים עניים החיים בעליית גג, ואת אהבתו של אחד מהם למימי, נערה ענייה שגרה בעליית הגג השכנה. מימי שרה בקול פעמונים המסתיר את מחלת השחפת שממנה היא כמובן סובלת, כראוי לבוהמיינית פריזאית אמיתית. מסתבר שגם פה העיסוק בטקסטיל לא חסר: בתחילת האופרה היא מספרת לרודולפו אהובה על עבודתה כרוקמת, שיוצרת דוגמאות של שושנים וחבצלות למכירה. למרבה הצער, רקמת הפרחים לא הבטיחה למימי עצמאות כלכלית, והיא נאלצה לחפש משענת בדמות בן זוג. לא נותר לה אלא לבחור בין אהובה המשורר האביון לבין רוזן מסתורי ועשיר.

ההפקה החדשה מעוצבת בסגנון נטורליסטי, שמשלב בין הציפיה של הקהל לראות אופרה על פאריז של תקופה ה'בל אפוק', תור הזהב של האמנות והעוני הציורי, לבין הסגנון האופנתי העכשווי. הבוהמייניים החביבים נראים מרושלים במידה, מין היפסטרים פרועי זקן לבושים באפור. גם מימי לובשת שמלות מינימליסטיות ומעיל פשתן אפור, נטולי כל עיטור או רקמה, המזכירים מראות מוכרים ממסלולי תצוגות האופנה. בסצנות המפורסמות בבית הקפה ובחנויות הצעצועים, הבוהמייניים פוגשים בעשירי פאריז, הלבושים במחלצות בצבעים מגוונים יותר.

האם האופרה נועדה להיות חוויה מרטיטה וחד פעמית, או תצוגה מסוגננת של החיים עצמם? כשהוצגה לראשונה, בטורינו בשנת 1896 בניצוחו של ארתורו טוסקניני, הזמרים עטו תלבושות בסגנון הקומדיה דל ארטה. אז זה היה כמובן סיפור בן חמישים שנה, על ארועים שהתרחשו ברובע הלטיני של פאריז של 1840, אך ההצגה לא הייתה אמורה להיות קרובה מדי למציאות. אולי זה סוד הקסם המתמשך של האופרה, שיוצרת עולם דקדנטי בעל חוקים משלו, שאפשר לברוח אליו מחיי היומיום, ולו לכמה שעות.

צילומים: אור רוזנבוים ובית האופרה המלכותי, לונדון.

2 תגובות ל-“מסע אל האופרה

  1. תודה אילנה ואור. בזכותכן אני נשארת תמיד מעודכנת בנושאים שהם כה קרובים ללבי.

    נתראה בקרוב.

    נילי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s