מסע מקומט 

תל אביב מאי 2017

פעם כתבנו כאן פוסט שמספר למה אנחנו אוהבות פשתן. התברר שהפוסט הזה הוא אחד מהמאמרים האהודים ביותר על קוראינו הקבועים ועל מבקרים חדשים המעיינים בו לעיתים קרובות.

לכבוד אוסף בגדי האביב החדשים שלנו, שבאופן טבעי מורכב במידה רבה מבדי פשתן נושמים ואיכותיים, חזרנו להרהר מחדש בשאלה המהותית, למה אנחנו אוהבות פשתן?

"מפני שהפשתן מתקמט כל כך יפה". התשובה הראשונה, והמפתיעה, שעולה בדימיוננו סותרת אולי את התגובות הבנאליות שהפשתן מחלץ מאנשים רבים. יש אנשים שהפשתן המקומט מעורר בהם חרדה קמאית מחוסר סדר, חוסר שליטה, וכאוס טוטאלי.

מתוך קטלוג אילנה אפרתי, 1997-1998.

אבל אנחנו דווקא נמשכות אל האופן הספונטני בו בד הפשתן מתיישן ומתרכך עם השימוש והכביסות. הטרנספורמציה שהפשתן עובר, ממגעו הראשוני כשהוא מגיע מבית החרושת באיטליה – מגוהץ, חלק, פריך וניירי – אל הבד המרוכך והמאולף שנולד מתוך הקימוט.

לעומת בדים מלאכותיים, הפשתן מתנהג באופן טבעי. הוא חי ומשתנה עם הזמן. מגעו מתרכך ומרקמו הופך מוכר יותר, כמו חיתול של תינוק.

החשש מהפשתן לא נעלם גם כיום, כאשר לכאורה אין קוד לבוש מגביל ואין מוסכמות אופנה נוקשות שקובעים כיצד להתלבש. למרות החופש הבלתי מוגבל בעינייני אופנה, אנשים עדיין נושאים עימם את משא האיום של הקימוט. ״אני רק מתיישבת בבוקר ואני כבר מקומטת״, אומרת גברת אחת בעודה מודדת שמלת פשתן מכובסת בגוון אינדיגו שארוג משני חוטים צבעוניים שיוצרים צבע מלנג׳ יחודי. בעיני רוחה, למרות שאין איש שינזוף בה על הקימוט (והרי כולם מקבלים כמובן מאליו את הטי שירט המהוה כלבוש כמעט רשמי בתל אביב), הקימוט הוא עדיין טאבו שמסמן חוסר הקפדה.

כן, אנחנו עונות לה, אבל הקימוט כל כך יפה ואנושי. קימוט וקמטים זה כל כך טבעי – זה חלק מהחיים שלנו. כולנו מתקמטים, לא?

האמת ידועה, גם אם מעטים מודים בה. קשה לנו עם הקמטים. בטח ובטח שקשה עם הקמטים האנושיים (כולם כאן מחליקים, מותחים, מזריקים, מרימים ומורחים כל דבר, רק לבטל את הקמטים). בחברה המודרנית צריך להכחיש את הסופיות האנושית, ולהעמיד פנים שכולם יחיו צעירים לנצח. אנחנו רוצים לראות רק אנשים חלקים וזוהרים ללא קמטים בכל גיל, לבושים בבגדים חלקים, מתוחים, ותפורים מחומרים שאינם מתקמטים ואינם מתכלים.

אבל הבעיה אינה רק אסתטית. אנחנו לא נותנים דעתנו על כך שהבדים הסינטטים, הלייקרות והפוליאסטרים הנשפכים כמו ״משי״, יישארו כאן לעוד 400-500 שנים עד שיתכלו, אם בכלל. שרידי הפחד מהקימוט – הבדים הסינתטיים – הם הירושה שנוריש לדורות הבאים, כשהם קבורים באדמה ממש כמו ארמונות יוון העתיקה, ציורי הקיר והפסלים הרומיים שאנו מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות. החשש מהעתיד הטבעי גורם לפחד עצום מההווה המתקמט אל מול עינינו. החומרים הפלסטיים שעוזרים לנו לשמר את ההווה ולהמנע מהשינויים הטבעיים שאין מהם מנוס גורמים, למעשה, להרס העתיד באופן מהותי וחסר תקדים.

לכן אנחנו אוהבות פשתן: בזכות הקימוט הנאה והבלתי מתאמץ, הטבעיות הפשוטה והמתכלה, והיופי.

מתוך קטלוג אילנה אפרתי, 1995.

תמונות: אוסף פשתן אביב 2017, צילום אילנה אפרתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s