פרטו, ינואר 2017

במגזין מסעות אנו חוקרות בין היתר את הקשרים המרתקים בין אופנה ואמנות, קשרים טבעיים שהתרופפו בעידן הקפיטליסטי. אך כעת נראה שהם שבים ומתלכדים מחדש. מחד גובר העניין של מעצבי אופנה לחקור ולהתייחס בעבודתם לאומנות עכשווית ומאידך אנו נחשפים לפתיחות גוברת מצד אוצרי אמנות המתייחסים לאופנה כאמנות לכל דבר. אמנים רבים בוחרים להביע את יצירתם בחומרי גלם מעולם הטקסטיל. אנו מקוות לראות התפתחות של עוד ועוד קשרים בין העולמות הכל כך קרובים זה לזה עד שלא ניתן יהיה להפריד ביניהם יותר.

לא רק בתכנים ניתן ללמוד על שתופי הפעולה. גם מימון והקמה של מרכזי אמנות, מוזיאונים וקרנות לאמנות מסמלים את המגמה הזאת. אחד החלוצים הוא מרכז פצ'י לאומנות מודרנית בפרטו שהוקם בשנות השמונים של המאה הקודמת ולאחרונה נפתח מחדש אחרי שיפוץ מסיבי.

המבנה החדש של מרכז luigi pecci לאמנות מודרנית נראה כמו חללית ירוקה שנחתה מאי שם הישר אל רובע מנומנם בפאתי פרטו.אולי זה היה הרעיון שהנחה את המעצב מוריס ניו כשניגש לתכנן את השיפוץ של המוזיאון אשר נוסד בשנת 1988.  מרכז פצ'י בפראטו היה הראשון מסוגו באיטליה לחבר בין טקסטיל  ואמנות עכשווית. היוזמה והמימון להקמתו המקורית של המוזיאון היו של תעשייני טקסטיל ואספני אומנות מודרנית מקומיים, אנריקו פצ'י וג'וליאנו גורי.

המבנה החדש הכפיל את שטחי התצוגה והם משתרעים כעת על פני 12.000מ״ר. המרכז מנוהל כקרן בבעלות משפחת פצ'י וחבל טוסקנה, במודל דומה למרכזי תרבות ואמנות רבים שנוסדו במאה האחרונה על ידי גורמים פרטיים או תאגידים כמו מוזיאון פראדה במילנו, מוזיאון לואי ויטון בפריס, פלאצו גראסי ומוזיאון בית המכס בונציה השייכים לתאגיד אופנה הצרפתי, וגם האנגר ביקוקה במילנו, עליו כתבנו על זה כאן.

העיר פרטו שבטוסקנה ידועה כאחת מערי הטקסטיל ההיסטוריות של איטליה, כפי שכתבנו כאן. תעשיית הטקסטיל הייתה מאז ימי הביניים מקור חשוב להתפתחות הכלכלית ולעושרה של העיר עד לשינויי השווקים הגלובליים וקריסתו של ענף הטקסטיל המשגשג בעיר על מפעליו. עם התנוונות התעשייה אבדו גם הידע והמומחיות של אנשי העיר שעבדו בהם, ונסתם הגולל על שתופי הפעולה המעניינים שהיו עם אמנים מודרניים לתעשייה המקומית כמו שכתבנו כאן על מוזיאון הטקסטיל.

המרכז המחודש בניהולו האמנותי של fabio cavollucci נפתח עם תערוכה קבוצתית מונמנטלית בעלת הכותרת ״the end of the world״. בתערוכה משתתפים כחמישים אמנים עכשויים בינלאומיים והיא משתרעת על שטח של 3000 מ"ר. צפייה בעבודות האמנות כאשר הכותרת של התערוכה מהדהדת את סוף העולם מובילה למחשבה על תפקיד האדם המודרני בהרס הסביבה ועל תוצאותיה של הפעילות האנושית בעולם הנשלט על ידי חומריות והשגיות. גם הסוציולוג זיגמונד באומן שנפטר בחודש שעבר, הוזמן להרצות על החברה העכשווית במסגרת התערוכה, המבקרת וחוקרת את עתיד האנושות המודרנית. התערוכה לא מעניקה למבקר תשובות ברורות לגבי העולם וסופו הפוטנציאלי, אלא מציבה סימני שאלה רבים שנועדו לערער את המוסכמות המקובלות על הקשר בין האמנות, החברה והטבע. מדי פעם, גם האופנה מבליחה בדיון, ומאתגרת את המבקר לחשוב על בגדים מחוץ להקשרים הצרכניים והאסתטיים המוכרים.

התערוכה מוצגת עד מרץ 2017

צילום: אילנה אפרתי