מה הופך לבוש לסגנון אישי? האם סגנון הוא פשוט מכלול הבגדים שאדם בוחר ללבוש, העיצוב של ביתו ואופן התנהגותו, או ש'סגנון' הוא יותר מסך כל חלקי תדמיתו הויזואלית של האדם? השבוע, עיני כל העולם נישאו אל מלאניה טראמפ, שבחרה להופיע בטקס השבעתו של בעלה לנשיא ארצות הברית לבושה בחליפת תכלת הכוללת כפפות, כובע ונעלים בגוון תואם. החליפה, בעיצוב ראלף לורן, נראתה כמחווה לגברת הראשונה הנודעת ביותר, ג'קי קנדי. אך משהו במראה התפספס. מלאניה נראתה קפואה, שטופה בכף רגל ועד ראש בצבע התכלת הקר והחיוור. בנוסף, המחווה לקנדי נראתה מעושה בהתחשב בשתי השמלות האחרות שמלאניה בחרה ללבוש לארועי ההשבעה: שמלה מוזהבת צמודה, ושמלת סטרפלס לבנה וחסרת חן שכל קשר ביניהן לבין ג'קי קנדי מקרי בהחלט.

לא קל, אם כך, לנכס את הסגנון של ג'קי קנדי. התדמית שהיא יצרה לעצמה כגברת ראשונה אלגנטית ומודרנית היא לא תחפושת שכל אחת יכול ללבוש ולהסיר כרצונה. כדי ליצור את הסגנון הידוע של ג'קי קנדי נחוץ דבר מה נוסף, התכוונות, רעיון, תפיסת עולם כוללת. סרט חדש בכיכובה של נטלי פורטמן, שעלה לאקרנים לקראת טקס ההשבעה, מנסה להתחקות אחר האופן שבו ג'קי יצרה את הסגנון הייחודי לה כגברת הראשונה של הבית הלבן. למרות ביישנותה הטבעית, מאבקי הכוח בממסד האמריקאי, החשש מביקורת ציבורית והמתחים האישיים עם בעלה הנשיא, ג'קי קנדי הצליחה בשנתיים בלבד לשנות את התדמית של הבית הלבן ושל הגברת הראשונה. תחת שרביטה, נערך שיפוץ עמוק של הבית הלבן, שזכה לסגנון חדש בהשראת 'גדולי האומה'. בסרט, נטלי פורטמן מסבירה בדיבורה האיטי והמאנפף של קנדי (שמזכיר מאוד את סגנון הדיבור של מרלין מונרו), שתפקיד הבית הלבן אינו רק לאכלס את משפחת הנשיא ואת אנשיו, אלא גם לשקף את האומה האמריקאית ואת סגנונה. עיצוב הפנים הוא, לכן, כלי פוליטי. (על מעצבי הבדים שעזרו לקנדי לעצב מחדש את הבית הלבן כתבנו כאן).

גם בלבושה, קנדי סימנה פרשנות חדשה לתפקידה של הגברת הראשונה: לא רק לעמוד לצידו של בעלה, אלא גם להעניק ערך מוסף. הערך המוסף של קנדי היה היופי. היא התעקשה על החשיבות של היופי, האלגנטיות, ההידור והפאר, בלבוש שלה, וגם באופן האירוח בבית הלבן. היופי לא נועד רק להנאתה הפרטית, אלא גם להאדיר את האומה האמריקאית. אך בגדיה המהודרים (שנתפרו גם על ידי מעצבים צרפתים ולא רק אמריקאים) לא נרכשו מכספי הציבור, וגם חפצי האמנות האמריקאית שמילאו את חללי הבית הלבן נרכשו מכספי תרומות. סרט וידאו שהופק בשנת 1962 נועד לחלוק עם הקהל את יופיו של העיצוב החדש של הבית הלבן, שג'קי כינתה "בית העם". האם היום היו רואים בעין יפה את השיפוץ הנרחב והיוקרתי שנערך במשכן הנשיא? האם היום היו מעקמים אף על הגברת הראשונה המסוגננת והאלגנטית, הלבושה בגדי מעצבים יקרים?

הסרט מנסה לענות על השאלה הזאת דרך התגובה של ג'קי קנדי לרצח בעלה, ומתמקד במסע הלוויה המפואר שנערך לו. ג'קי נשאה עיניה למסע הלוויה של אברהם לינקולן, שארונו נישא על גבי כרכרה רתומה לסוס, לאורך שדרות פנסילבניה, במפגן ראווה עצום. אך, כפי שרמז בובי קנדי בסרט, האם ג'ון קנדי ראוי לאותו כבוד כמו לינקולן, הנשיא שניצח במלחמת האזרחים והביא את העבדות לסיומה? מהו ההישג ההיסטורי של קנדי? התשובה, בעיני ג'קי, נעוצה בסיפור שישאר ממורשתו של ג'ון קנדי. מה שחשוב זה לא רק ההישגים האמיתיים, אלא גם האופן שבו הם מוצגים לציבור. הנשפים, האלגנטיות, היופי והנעורים של משפחת קנדי בבית הלבן, חרוטים בזיכרון הלאומי האמריקאי יותר מהישגי כהונתו. משבר הטילים עם קובה היה, אולי, פסגת ההישגים הפוליטיים של קנדי, אבל חליפת החצאית הנאה והקארה המטופח של ג'קי זכורים לא פחות. סגנון הוא אולי היכולת לספר סיפור שנותר בזיכרון הרבה אחרי שהבגד עצמו יצא מהאופנה.

כשג'קי עזבה את הבית הלבן עם ילדיה קרוליין וג'ון ג'ון, ליידי בירד ג'ונסון לקחה את מקומה. אמנם, היא לא הייתה לבושה יפה, ולא הייתה אהודה במיוחד. אבל בניגוד לג'קי היא לא הייתה ביישנית. היא לקחה את תפקיד הגברת הראשונה והפכה אותו לפוליטי: היא העסיקה משרד של יועצים ואנשי צוות וניהלה פרויקטים משל עצמה, ובראשם שתילת ערוגות פרחים לייפוי כבישי ארצות הברית. חמישים שנה אחר כך, מישל אובמה הצליחה לשלב את המורשת האסתטית של קנדי ושל ג'ונסון: בתפקידה כגברת הראשונה היא הכתיבה סגנון לבוש ועיצוב (עם דגש על זרועות חשופות), אך גם הנהיגה פרויקטים פוליטיים (כמו קמפיין האוכל הבריא).

WASHINGTON, DC – OCTOBER 13: U.S. first lady Michelle Obama (L) and U.S. President Barack Obama (Photo by Chip Somodevilla/Getty Images)

מעניין איזו גברת ראשונה תהיה מלאניה. השבוע נודע גם שטראמפ החליט לא לעבור לגור עם משפחתו בבית הלבן, אלא יחלק את זמנו בין בית משפחתו בניו יורק לבין מעונו הרשמי בוושינגטון. אולי דונלד טראמפ מעדיף למנוע ממלאניה דריסת רגל במעונו הרשמי. אולי מלאניה דואגת לפרטיותו של בנה (למרות שרצוי היה לחזות את המעבר לוושינגטון כשטראמפ רץ לנשיאות) ומעדיפה את החיים הנוחים והמוכרים בניו יורק על פני האתגר שמציב הבית הלבן לגברת הראשונה, שאמורה לעצב אותו לאור ערכיה ורעיונותיה. אין לדעת אם ההחלטה התקדימית הזאת התקבלה על ידי מלאניה או על ידי הנשיא עצמו, אך עולה ממנה תחושת זלזול במוסדות הרשמיים והציבוריים של הנשיאות והעדפת הפאר וההדר של החיים הפרטיים, הנסתרים מעינו הביקורתית של הציבור.