פריס, ינואר 2017.

״האשה הזאת שאני צופה בה בעודה פוסעת לעברי, הגבר הזה העובר ברחוב, הקבצן המזמר ואני שומע אותו מחלוני – כל אלה הם בשבילי אובייקטים, אין בכך ספק.״

מתוך המבט, ז׳אן-פול סארטר, 1943 (תרגום: אבנר להב, רסלינג 2007)

ביקור בפריס מזמן את אחת ההנאות המקומיות הייחודיות לעיר והיא שיטוט בבולווארים הרחבים ברחובות היפים או ישיבה באחד מבתי הקפה על המדרכה בחסות זכוכית המגינה מקור הרחוב ונעיצת מבט בעוברים ושבים.

אנו מוצאות בעיסוק זה הנאה רבה וביטול זמן מעשיר מאין כמוהו. הפעם אף תעדנו את האובייקטים שראו עיניינו (לפחות בחלקם).

המבט על האחר מעניין ואף מאתגר את המחשבה על משמעות השינויים של הנראות האנושית במקומות שונים. בפריס במיוחד, הנודעת באין ספור צילומי הרחוב של אמנים שתעדו אותו לאורך ההיסטוריה, מעניינת המחשבה שמאותה נקודת מבט (מרפסת בית קפה מסוים) צולם ותועד הרחוב אין ספור פעמים. אין ספור אנשים וסגנונות לבוש שונים חלפו על המדרכה במשך מאה ואולי יותר שנים. לכאורה המדרכה נותרה כשהייתה, אך כל הזמן חולפים עליה אנשים חדשים, שמעניקים לה סגנון שונה.

בינואר, שמש קרה זוהרת בשמים. האוויר יבש ופריך. יצאנו אל הרחוב המקומי לשוטט ולבהות באנשים החולפים על המדרכות. מה לובשים המקומיים בימי החורף הקרים? האם האנשים הצועדים ברחובות הם בכלל מקומיים, או תיירים המתאימים את עצמם למזג האוויר והסגנון העירוני? האם הלבוש שלהם שונה בעידן הגלובלי מהלבוש של התל אביבים שצילמנו כאן? האם הפריסאים מודעים יותר למבטו של האחר ומשתדלים ליצור מראה מוקפד ואלגנטי בהתאם לציפיות מעיר האופנה? המבט שלנו מחפש את המקומי והייחודי והמצלמה שלנו לוכדת דמויות מגוונות ושונות כולן נעות בקצב עירוני מהיר, עטופות במעילים, בצעיפים, מוגנות מהקור העז ששרר בפריס השבוע. אתם מוזמנים לסקור את הרחוב הפריסאי בתמונות הנבחרות שלנו כאן.

צילום: אילנה אפרתי. כל הזכויות שמורות.