במהלך מסעותינו אנו מתאכסנות במלונות רבים ושונים ולנות בחדרים, חלקם יפים וחלקם יפים פחות. חדרי המלון מרוהטים ברהיטים שונים ומשונים, לעיתים מעוצבים ובעלי אופי ייחודי, לפעמים וינטג׳ ולא פעם עתיקים, לעיתים מודרניים ואף סתמיים. לפעמים תלויה על הקיר תמונה מקורית ויפה ולפעמים מכוערת או סתם הדפס דהוי ממוסגר באופן רע, לפעמים החדר מעוצב באופן נקי ונזירי ולפעמים עמוס בטקסטילים, בשטיחי רצפה ובדי ריפוד עשירים במוטיבים צבעוניים ומוגזמים. לא פעם החלון פונה אל נוף של מגרש החניה או סתם אל קיר של בנין אחר. במקרים מוצלחים יותר יש מרפסת קטנה או חלונות הנשקפים לגן ירוק או אל עבר אופק כחול של ים רחוק.

למרות כל הבדיקות והמחקרים טרם הזמנת החדר, אין מאה אחוז הצלחה בעניין מלונות. לא פעם, כפי שקורה לכולם, מדובר ממש בנפילה. ואז פשוט הולכים לישון קצת מאוכזבים. אחרי הכל, זה רק חדר במלון…  חדר במלון רוהט ועוצב על ידי מעצב, דקורטור או ארכיטקט פנים, שנבחרו על ידי הבעלים או חברת הניהול. היום מקובל להשאיר את העיצוב בידי אנשי הקונספט שמתכננים את העיצוב כולו סביב רעיון. הם רוצים לייצר את אותה חוויה שתגרום לנו להינות ולישון טוב בבית הארעי הזה, ואולי גם לשוב בפעם הבאה.

ברוב המקרים כשאנו פוסעים לתוך חדר במלון אנו מקבלים את העיצוב כעובדה ולא חושבים לשנות אותו. גם אם התמונה ממול למיטה לא ממש מוצאת חן בענינו או הצבע של הטפט על הקיר ממש שנוא עלינו, אנחנו מתעלמים. הסיבה לכך היא שאנחנו רואים את השהות שלנו במקום כזמנית ולכן אין טעם לשנות. במחשבה מטאפורית ניתן לשאול מדוע האדם שחי זמן מוגבל בעולם של טבע יפה ומעוצב באופן מושלם, מתאמץ כל כך לעשות בו שינויים? מדוע איננו מקבלים את ״החדר במלון״ שלנו כמו שהוא? אפשר גם לתהות איך התקבעה התפיסה שכל שינוי הוא לטובה?

התקדמנו ממצב בו האדם ייצר לצרכיו מוצרים יחודיים בעבודת יד מחומרים זמינים וטבעיים לעידן התעשייתי, עידן הקידמה, בו מכונות משעתקות מוצרים בסדרות המוניות. מוצרי הצריכה מסתברים לעיתים כמיותרים וחלקם עשויים מחומרים מלאכותיים שאינם מתכלים. לראשונה בתולדות האנושות המהפכה התעשייתית הובילה להרס ניכר של הטבע, של איכות האויר ומקורות המים והאדמה. לאחרונה התקדמנו הלאה והעברנו את ההרס למדינות שנקראות "מתפתחות", שם העולם "המפותח" מייצר הרס שיטתי של הטבע, מקורות המים והקרקע באמתלה של  פיתוח וקידמה.

בעולמינו הפוסט תעשייתי, אנו מנסים למצוא את אותן איכויות אבודות של עבודת היד, המתקיימות רק ביצור סדרות קטנות או פריטים בודדים. אנו שבים להעריך מזון שגדל בגינת ירק קרובה, ממש כמו האיכרים של המאות הקודמות, ומתלהבים פחות מהנוחות שבחבילות מזון קפוא שהגיע ממרחקים.

נחזור לרגע לחדר במלון. אנשים שונים בחרו להתגורר באופן קבוע במלון. אחת מדיירות המלון המפורסמות הייתה האופנאית קוקו שאנל, שחיה בדירה במלון ריץ שבפלאס ונדום בפריס במשך שלושים ושבע שנים עד מותה.

ההחלטה של שאנל לחיות בריץ מעניינת במיוחד, בהתחשב בכך שהייתה לה דירה מעל בית האופנה שלה ברחוב גמבון, במרחק קצר מהמלון. אולי עידן המצוקה של מלחמת העולם השנייה שכנע אותה לחפש חיים נוחים יותר במלון המפורסם שהיה ונותר צומת כוח קלאסי בו נפגשים אנשי שררה, ממון ואריסטוקרטיה לצד דמויות בוהמייניות של מרגלים וסוחרים. במסדרונות הריץ שאנל גם התיידדה עם קצין הכיבוש הנאצי. מעצבת יצירתית ובעלת שפה ייחודית כמו שאנל קיבלה אמנם רשות לערוך החלטות עיצוביות בדירתה, אך האם יכלה לבחור את צבע המצעים או את הברזים? היא כמובן לא בישלה את מזונה, סיידה את האמבטיה או בחרה את שטיחון הרגליים. ההחלטה לגור במלון ולא לבנות וילה או לשפץ דירת גג פרטית מעוררת השראה. יש בה נקודת מבט אנטי צרכנית ולא רכושנית. בהשוואה לדירות ידוענים עכשוויות המוכרות לנו מדפי הכרומו של עיתוני האופנה והעיצוב השונים, מרחב המחייה של שאנל לא התאפיין במוטיבים אישיים ולא המשיך את תפיסת עולמה העיצובית האישית. היא מן הסתם התייחסה לחדר (סוויטה של מאה שמונים מטר רבוע בשתי קומות) כאל קליפה חיצונית שנועדה לשרת אותה. למרות שבשלב מסוים נפרדה מהאנונימיות של העיצוב המלוני המנוכר לטובת דקורציה מחודשת בטעמה האישי ובכך אולי השתחררה ממערכת היחסים המשמעותית המוכרת לכל מי שגר בבית משלו, מטקסי הניקיון או אגירת החפצים, העיתונים, הספרים והבגדים, הנעליים והסרוויסים.

המחשבה על מגורים בחללים עירוניים, אולי שיתופיים (כמו קאר שרינג או אייר בנב), המכילים את המינימום הכרחי לקיום, מאד מושכת בתחושת הקלילות שלה. אולי ניתן יהיה בעתיד לחשוב על צורת חיים כזו. בינתיים ניתן להתנחם בשיטות שמציעה כוהנת הסדר הביתי היפני בספרה רב המכר, בו היא מלמדת איך לזרוק את כל האוספים שאגרנו והחפצים שלא משמחים אותנו או ומייצרים לנו רעש ויזואלי, ואת המעט שנותר לסדר באופן שיטתי, מדויק ומינימליסטי, בפשטות מקצועית שמזכירה לנו את הסדר המלאכותי של חדרי בית מלון.

/

צילומים: מתוך אוסף צילומי מסעות של אילנה אפרתי (כל הזכויות שמורות).