פירנצה, ספטמבר 2016.

הרחוב צר המדרכה שלאורך נהר הארנו נשטף בגשם כבד שהבריח את התיירים המופתעים לתוך החנויות המפוארות ובתי הקפה הקטנים. השנה, הסתיו בפירנצה היה גשום ואפור במיוחד, אפילו לונדון כבר נראתה שטופת שמש. בתוך כמה דקות, המבול כיסה את הרחובות בשכבה דקה של בוץ, שנדבק לנעלי הקיץ ולסנדלים העדינים. הלכנו לאורך הנהר, מפונטה וקיו ועד כיכר הטריניטה, שאת צידה הדרומי תופס בניין אבן נאה ומשופץ היטב. זהו היכל הנעליים של פראגאמו, המותג של הסנדלר המוכשר סלבטורה(1898-1960), שהנעיל את כל נשות הזוהר, השחקניות ודוגמניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים. במרתף הבניין, מתחת לחנות הנעליים, נמצא מוזיאון לעיצוב המתעד את פועלו של מייסד המותג, וגם מציג תערוכות מתחלפות בנושאי אופנה.

האווירה הרצינית והנקיה של המוזיאון אינה מאיימת על הצופה או מנסה להאדיר את שמו של המעצב. אין כאן מקדש טוטאלי, כמו היכל התהילה של ארמאני במילאנו עליו כתבנו פה, אלא אולמות צנועים וחמימים שמספרים למבקר את הסודות של מעצב הנעלים הנודע, שראה בעצמו סנדלר עילית ולא סלבריטי או עילוי. בניגוד למותגי יוקרה איטלקיים אחרים – דולצ'ה וגבאנה או גוצ'י – פראגאמו מציג רושם שקול, מתון יותר ומזמין. אחד הדגמים המפורסמים של המותג הוא המוקסין הקלוע, כמחווה לשיטות קליעת הקש והעור של דרום איטליה. הנעל הזו קיימת כבר כמעט מאה שנה אך מהווה עדיין חלק מהקולקציה הקבועה של המותג ואפשר לקנות אותה בוריאציות חדשות בחנות שמעל המוזיאון. הכוח של הנעליים האלה אינו בעיצוב מושך העין שלהן או בחדשנות המפתיעה אלא גם – ובעיקר – באימום הייחודי שהופך אפילו את נעלי העקב הגבוהות לנוחות במיוחד. העיצוב המינימליסטי של הנעלים מושפע מהסגנון הניאו קלאסי, ומסנדלי העור של רומא ויוון העתיקה. בהתאם, האתגר של סלבטורה פראגאמו היה ליצור נעלי עקב מעוצבות ומרשימות שיהיו נוחות לנועלת כמו הסנדלים הפשוטים והשטוחים של נשות ספרטה ורומא.

התצוגה הקבועה מזמינה את המבקר לראות מקרוב את אימומי העץ ששימשו את פראגאמו בעבודתו, ואת הסקיצות שהעניקו לו השראה ליצור נעלים מפתיעות, מסוגננות, וחדשניות. אמנם לא יכולנו למדוד את הנעלים ולהיווכח בנוחות שלהן בעצמנו, התעניינו לראות איך פראגאמו השקיע מחשבה בלימוד האנטומיה של הרגל ובהתאמת הנעל למבנה העצמות והגוף של הנועלת. ניכר שהסנדלר לא רצה רק ליצור חפץ מרהיב ביופיו אלא מוצר פונקציונלי ואיכותי שישמש את הנועלת שנים רבות. אמנם רבות מהלקוחות היו נשים מן השורה, קיר אחד במוזיאון מציג את אימומי העץ של מאות הלקוחות המפורסמות של פראגאמו. ממרילין מונרו, קת'רין הפבורן, אודרי הפבורן, ועד ריטה היוורת', לכולן היה אימום עשוי לפי מידה ועליו כתוב שמן בטוש שחור.

מה שיפה בפירנצה, זה אורך הרוח של בעלי המלאכה שלה. פראגאמו היה אמנם סנדלר עילית שהפך למעצב יוקרה, אבל שיטות העבודה שלו נטועות היטב במסורות המקומיות של העיר. עד היום אפשר ללכת לטייל ברובע בעלי המלאכה בעיר ולהזמין אצל אחד מסנדלרי היוקרה המקומיים נעליים לפי מידה, שיתפרו על גבי אימום עץ מיוחד שהסנדלר יכין בדיוק לפי רגל הקונה. כמובן שהאימום הוא ראייה לקשר ארוך הטווח בין הסנדלר לקונה, כי ההשקעה שבהכנתו אינה משתלמת אם תפיק רק זוג נעלים אחד. כל הרעיון הוא שהקונה יכולה להזמין לעצמה בעתיד כל דגם מנעליו של הסנדלר, שיתפר בדיוק לפי מידתה ודרישותיה. היופי שבהתאמה האישית של הנעלים – והבגדים – הוא עדות לעולם שהולך ונעלם בעידן שבו נשים מעדיפות לרוב לקנות אופנה מהירה וזולה שנתפרת לפי מידות 'אוניברסליות' וממוצעות.

חלקו השני של המוזיאון מוקדש לתערוכות מתחלפות. הפעם התערוכה התמקדה בקשר בין אופנה לאמנות. בחלל המוזיאון הקטן אפשר לראות מקרוב מאוד – וכמעט לגעת – יצירות אופנה מהמאה העשרים, שבמוזיאונים אחרים כמו ויקטוריה ואלברט בלונדון או המטרופוליטן בניו יורק, מוצגות לרוב במרחק מהמבקרים. האינטימיות של התצוגה מעניקה חיים ליצירות המפורסמות  (של אלכסנדר מקווין, ז'אן פול גוטייה, דיור, חוסיין שליאן ועוד) והופכת אותם שוב לבגדים, נגישים כמו החולצות והשמלות שיש לנו בארון. כל פריט ביגוד מעוצב הוצג לצד יצירת האמנות שהעניקה לו השראה, והחיבור הקרוב בין היצירות הראה את הפוטנציאל של האופנה להפוך את האמנות לנגישה, מוכרת ומרגשת.