איטליה, ספטמבר 2016.

התחזקות המרכז המסחרי, חיסול החנויות הקטנות הובילו לביטול עבודת הכפיים בענפים עתירי עבודת יד כמו טקסטיל בעולם המערבי. אך האם זו עובדה מוגמרת שיש לקבל אותה כפשוטה? האם השיטוט בחנויות בקניון ממוזג מחליף את עבודות היד ומלאכות הפנאי שעסקנו בהם בילדותינו? האם נותרה רק קניית בגדים זולים ומיותרים כעיסוק מהנה ו״מפרה״ המתאים לשעות הפנאי של נערות ונערים? איך קרה שיום אחד גילינו שחנויות חוטי הצמר השכונתיות נעלמו, וחנויות הסידקית בהן קנינו חוטי רקמה נסגרו? מי יודע שבישראל אין יותר מפעלי חוטים כמו ויטלגו לחוטי צמר או ״לויתן״ האיכותי ועכשיו כל חוטי התפירה מיובאים מסין ואיכותם ירודה?

חוטי משי מיוצרים בשוויץ וצבועים בצמחים מקומיים איטלקיים

יצאנו לאיזורי כפר ולעיירות קטנות באיטליה לחקור מה גורם לנשים שם להתעקש עדיין להחזיק בחוט וליצור איתו יש מאין. טווית חוטים היא ידע תרבותי מדהים שמלווה את האנושות משחר ימיה. חוטי טקסטיל, כמו כל חומר גלם הם הבסיס ליצירה לכל עבודת טקסטיל, מבד משי יוקרתי, שטיח קיר עתיק ועד הכותנה של חולצת הטריקו היומיומית. הידע האנושי ביצירת חוטים אשר התגבש ונצבר לאורך ההיסטוריה מרשים במורכבותו. החל מגידול חומרי הגלם – צמחי כותנה פשתן וקנווס – או יצירת חוטים מן החי – צמר שמושפע מאיכות וסוג הכבשה (כמו שכתבנו כאן) או קשמיר שאיכותו תלויה באיזור בו חיה עז הקשמיר באוויר שהיא נושמת (כמו שכתבנו כאן). במחקר שלנו הגענו אל איזורי כפר בהם תנאי מזג האוויר והבידוד יצרו כר נרחב להתפתחות מלאכות היד בבתים ליד האח הבוערת. הידע והשיטות עברו מדור לדור. רבות מהדוגמאות והתכים הועתקו בימי המהפכה התעשייתית מנולי העץ הידניים למכונות הברזל החדישות שהתפתחו למכונות מודרניות וממחושבת שאורגות ללא מגע יד אדם.

בחיפושינו גילינו עיירות הרריות דלילות באוכלוסיה אך עשירות בידע במסורות וביופי. כאן, הרחק מהעיר הגדולה לזמן יש ערך שונה. דברים לא נמדדים לפי יעילות וכדאיות כלכלית בלבד. במפגשים עם אמניות וארטיג'אניות טקסטיל גילינו עולם תוסס ויצירתי ובעיקר עולם שיתופי. כאן ערך היצירה איננו אינדיבידואלי ופרסונלי. נשים מתאגדות ויוצרות אגודות שעובדות יחד כדי לשמר וללמד הלאה את המסורות המשפחתיות והקהילתיות. יצירה בחוט הייתה תמיד קהילתית ולא רק חומרית. לחוטים יש גם ערכים מטאפוריים, כחוט המחשבה שעלול ״להיקרע״ ואיתו אובד לנו הרעיון שהתחלנו ״לטוות״. החוט של נשות המלאכה האלו ממשיך לקשר בין הדורות, ולשמר את רעיון עבודת היד המתוחכמת.

גילינו נשים שצובעות עוד לפני האריגה את החוטים באמצעות צמחים בעבודה ידנית תוך ליקוט הצמחים בשדות בעונות השנה השונות. יש מי שעבודה כזו תראה לו סיזיפית, אבל אולי זה כמו ההבדל בין מנת פסטה ביתית שמתחילה בלישה על קרש העץ עם קמח מלא ומים לעומת מנת פסטה תעשייתית שנאספת מהמקרר בסופרמרקט.

הנשים רוקמות בתכים מקומיים המאפיינים ומזוהים עם איזורים מוגדרים ועיירות מסוימות. ממש כמו רקמות מאפיינות של ערים ועיירות פלסטיניות אצלינו (כמו שכתבנו כאן). הטקסטיל הוא שפה שמדברים בה בניבים שונים ובדיאלקטים שונים, אבל, כמו כל שפה, עולם הטקסטיל מביע קודם כל את יכולת התקשורת האנושית.