יולי 2016.

מזג אויר קיצי וחם קיבל את פנינו השבוע בונציה. גם מי התעלות לא הביאו איתם הקלה. העיר חמה ומיוזעת כורעת תחת עומס עדרי תיירי הקיץ המשוטטים בפיאצה סן מרקו או פוסעים בצייתנות אחרי רועים נושאי דגל.

האירופאים נהגו לצאת מהערים בקיץ וכך פתרו את בעיית תקופת החום במרכזים העירוניים הצפופים. אך החיים המודרניים התובעניים דורשים שעות עבודה ארוכות יותר. למי שחי בעיר בחודשי הקיץ קשה לברוח מחום השמש היוקדת ללא רחמים.

אנו מהרהרות מה משמעות העיר והארכיטקטורה בהיבט החיים והפעילות האנושית במרחבים הציבוריים. אילו פתרונות מציעה הארכיטקטורה האורבנית המודרנית? בונציה האורבניסטים של העבר השאירו אחריהם פתרונות פשוטים שעדיין עובדים במידה מסוימת. גם היום ניתן לברוח לסמטאות הצרות המוצלות כמעט כל היום ולכן מקרינות קרירות לחה ומבורכת, או לשהות תחת הארקדות המוצלות המקיפות את הפיאצה החשופה, או אולי להסתגר בחדרים גבוהי תקרה ועבי קירות הבנויים מאבנים קרירות, להגיף את התריסים ולנמנם את שנת הסיאסטה הים תיכונית הידועה.

אנחנו בחרנו באפשרות הקרירה של שוטטות איטית בגני הביאנלה בתקוה לגלות מחשבות חדשות על בעיות ישנות. אחת המסקנות המידיות היא שבג'ארדיני רחבי הידיים מעטים התיירים, ותחת צל העצים הגבוהים החום נסבל הרבה יותר. בריזה קרירה השיבה את נפשנו וחלמנו על אוטופיה של עיר גנים ים תיכונית (אולי החלום של בוני העיר תל אביב) הדומה לגני הג'ארדיני בהם נבנו ביתני המדינות השונות בצניעות אופיינית לשנות החמישים של המאה הקודמת.

נחמד לחלום בגנים השקטים ללא שאון מכוניות ולנוכח המבנים הנמוכים בהם לא נעשה שימוש מסיבי בזכוכית הפולטת חום ומעלה את הטמפרטורה במרחב הציבורי. אך החלום שלנו כל כך שונה מההווה האורבניסטי של הארכיטקטים התל אביבים השואף להתנתק מהרחוב המיוזע הצפוף והבלוי ולנסוק אל השמיים. שם, בדירות מחופות זכוכיות משקיפים דיירי המזגנים האמידים מתוך האקווריום הצונן שלהם אל החגבים המתרוצצים למטה, אל הכבישים הצפופים עמוסי מכוניות הפולטות חלקיקים מזהמים ומגבירות את אפקט החממה. גורדי השחקים אפילו לא מציעים למרחב העירוני גינה מצלה תמורת החום שנפלט מקירות הזכוכית עתירי הגודל וזוללי האנרגיה שלהם.

בעידן המודרני כשהעולם כורע תחת עומס של בעיות חברתיות, כלכליות, פוליטיות, אקולוגיה, הגירה, טרור וכו', נושא הפוליטיקה והסוציולוגיה של הארכיטקטורה מתחדד עוד יותר.

את תשומת ליבנו השנה משכו כמה פרויקטים צנועים המהווים ניגוד לנעשה במקומותינו. במקום לייצר ״וילה בג'ונגל״ מנותקת ומנוכרת לסביבה, בחרו הארכיטקטים והיוצרים שהציגו בביתן המרכזי לנסות ולעבוד עם חומרים זמינים ופשוטים כמו בוץ, לבני חימר שרופות ועוד כדי להעלות שוב את המודעות לבניה המכבדת את הסביבה ומכבדת את האדם.

בביתן המרכזי שבה את ליבנו מייצב של Solano Benitez מפארגוואי שגם זיכה אותו בפרס אריה הזהב. הוא בנה מבנה קשתות מבוסס על האלמנטים הכי בסיסיים: לבני חימר ויציקות בטון בתבניות עץ. זה מודל לבניה שניתן לבצע גם עם עובדים בעלי הכשרה נמוכה ובעלויות נמוכות.

עבודה נוספת מעוררת מחשבה של הארכיטקטית Anna Heringer שחקרה את נושא הבניה בבוץ.

יותר משלושה מיליארד אנשים גרים בבתי בוץ על פני כדור הארץ. הבוץ, כפי שהיא מציינת, הוא חומר זמין זול בעל תכונות בידוד ועמידות שאינו פוגע בסביבה וישוב ויתכלה חזרה לאדמה. הרינגר בנתה מבנה בוץ בתוך הביתן המרכזי שרק כשנכנסים ויושבים בתוכו מבינים בגוף את הקרירות והנעימות שהוא מציע ביום קיץ חם.

בסיור בג'ארדיני גילינו עוד רעיונות קטנים ומושכים, שאולי לא שינו את תפיסת העולם שלנו אבל העירו באור חדש היבטים מסוימים בחוויה הארכיטקטונית. בביתן הגרמני התייחסו לעניין הגבולות וההגירה והשאירו באופן סימבולי את דלתות הביתן פתוחות 24 שעות כל חודשי הביאנלה.

בביתן הבריטי חיפשו תשובות למשמעות הבית והזמן כמו בית ליום, בית לעשור ובית לשעה.

בביתן האוסטרלי בנו בריכת מים גדולה שמשכה את המבקרים להשתכשך ולהתקרר בתוכה מתוך מחשבה על משמעות ברכות השחייה ובכלל בארכיטקטורה המודרנית.

צילומים: אילנה אפרתי. כל הזכויות שמורות.