תל אביב, יוני 2016.

המילה  דודה במילון העיברי מתייחסת בפשטות לאחות אחד ההורים (גם לבת זוגו של האח). אך המושג ״דודה״ פרץ את מסגרת המילים המגדירות את בני המשפחה, ונטען במשמעויות נוספות. המושג ״דודה״ הפך למטבע לשון המתאר דמות, מעיין פנטזמה שלילית אשר נשים ישראליות מודרניות חוששות להידמות לה. כשאנחנו מדברים על קוד התנהגות, בגדים, אופנה, ולבוש, ה"דודה" היא אף פעם לא מודל לחיקוי.

במהלך השנים עולה וחוזרת ״הדודה״ בשיח המתנהל סביב קולבי הבגדים ומול המראה. ״..האם אני נראית כמו דודה?״, ״אני לא רוצה להיראות כמו דודה..״, "אלו בגדים של דודה" וכו'…

איך נראית הדודה ומהיכן צמח המושג? מה קורה כשנשים מנסות להתרחק מהדימוי הזה?

בחברת המהגרים הישראלית, השפה טעונה בדימויים סטריאוטיפים רבים הקשורים לחיי היום יום ולקבוצות המשתייכות למחוזות גאוגרפיים תרבותיים שונים. מסתבר ש״הדודה״ נטועה חזק במעמקי עולם הדימויים התרבותי הקולקטיבי הישראלי. אבל נדמה שהחוקרים וההיסטוריונים לא חקרו לעומק את משמעות הסמלית שהיא מייצגת.

"הדודה"  מופיעה מדי פעם בתרבות הישראלית: כולנו מבינים מה התפקיד התרבותי של הדודה במוזיקה, "אצל הדודה והדוד" של דני סנדרסון או בלהקת "דודה". אבל מי היא הדודה האנונימית, אותה דמות שמצטיירת בקלות לנגד עינינו? הדודה לא נראית כמו צברית מחוספסת, אולי היא נולדה בחו״ל והביאה איתה גינונים ונימוסין מעולם אחר, אולי ממדינה אירופאית או מעיר מזרחית קוסמופוליטית, שאימצה במאה העשרים גרסא מקומית של קוד הלבוש המערבי (כמו אלכסנדריה או בגדד או אולי איסטנבול). הלוק של הדודה היה קוד לבוש מחויט: בגדים תפורים מאריגים (לא טריקו ולא חאקי), חליפה קטנה ,חצאית צרה באורך ברך, שמלה ללא שרוולים עם מפתח צוואר (״דקולטה״) צנוע ומדויק עליו מונחת מחרוזת הפנינים האופיינית ולרגליה נעלי עקב נוחות.

מעניין לזכור שקוד לבוש כזה אינו שונה כלל מהבגדים שלבשו נשים איטלקיות מעוררת תשוקה ולהט בסרטי התקופה הזכורים לנו בשחור לבן מפליני ועד פאוזליני. כשהנשים האיטלקיות לבשו חליפות קטנות ונעלי עקב, הן נחשבו סקסיות ואלגנטיות (ועוררו השארה לקולקציות אקטואליות של המותג דולצ'ה וגבאנה). אבל הישראלית דחתה את מראה הדודה בלי ספקות. בסתר ליבה היא עדיין מאויימת מהבורגנות המהוגנת של הדודה. כדי לברוח מהדימוי הדודתי, לבשה הצברית והחלוצה בגדי חאקי כדי להשתוות לגברים בשנות החמישים. בשנות השישים והשבעים נשים אימצו את המראה הזרוק, המרדני והבוהמייני, את הג'ינס, שמלות וואל הודיות מתנפנפות וגלביות ערביות שנקנו אחרי הכיבוש בעיר העתיקה בירושלים. כשהישראלית של שנות השבעים התבגרה היא לבשה חולצות טריקו וסריגים רכים ו״נשפכים״ וסינטטיים שלא מזכירים במאום את בגדי הדודה המחויטים והמוקפדים.

צילומי אוסף 2004 השמורים בארכיון שלנו מוקדשים לדודה. בחרנו בחורה צברית צעירה (בגיל הנכדה של הדודה המיתולוגית). בצילום הראשון בבגדים מעודכנים, מכנסי חאקי מאוסף א.א 100% כותנה, כותונת גברית מכותנה לבנה ופריכה ומקטורן זמש.

בהמשך באמצעות איפור ושיער ובגדים שונים הפכנו אותה ל״דודה״ מצולמת ב״פוטו״ של הצלם השכונתי על רקע וילון הבד האופייני. הצילומים המוקפדים הפכו לפארודיה של הפחדים של נשים ישראליות, החוששות להראות "דודתיות" ונותרות כלואות בתוך דעות קדומות וסטריאוטיפים.

צילומים: רוני כנעני.